איפשהו בעולם קיים לב...שכל מה שהוא צריך זה אותך.

שאלום.

אתמול הייתה יציאה לכבוד היומולדת של מישל וולרי הבן. היה סביר לא יותר מזה.

אח"כ כל הבנות (חוץ מריטה) חזרנו לבית של שניר לישון שם. היה נחמד...=]

קמתי בעשר וחזרתי הביתה אני ממש עייפה ואין לי כוח.

לאחרונה על כולם עובר משו רע. כולל עליי.

אני לא נוסעת בסופו של דבר בסוף השנה עם אבא. זה מדכא מאוד אבל הוא מנסה לעודד אותי. הוא הבטיח לי הרבה בגדים ומסיבה בבית של סבא. נראה מה יהיה כי לי עכשיו אין הרבה חשק למסיבה.

יום שלישי מתוכנן מפגש עם אומן כלשהו. ראשון הבא אופרה בתל אביב בקרוב פורים גם.

המון תוכניות. לא תמיד יש לי כוח אליהם.

זהו נדלקתי שוב על מישהו. הפעם הוא נחמד והכל. ואני עדיין לא מרגישה כל כך טוב עם זה. לא יודעת למה. אולי כי אני מודעת לעובדה שזה חסר טעם או שזה יעבור לי מהר. כמו שהשני עבר.

גילתי משו שמישהי קרובה אלי עשתה. זה ממש כאב לגלות את זה. אני כותבת עכשיו עם דמעות.

כי אני לא מאמינה שהיא באמת עשתה את זה. ומה שמתסכל זה שאני לא יכולה לעזור. כי להיגד אני שם זה לא עזרה.

ת'כלס לא תמיד אנחנו שם.

משו מעודד להיום בבוקר. אבא הביא לי תחיבור של הפלאפון למחשב. סוף סוף נמצא. אבל אין לי כוח לזה.

יש מבחן בהיסטוריה אין לי ראש ללמוד ספר וחצי אין לי כוח לכלום. 

מחר מחלקים את כיתת האומנות לשתיים ועדן ואיילה עוברות לקבוצה שלי.

קראתי אתמול פוסטים ישנים שלי. ואתמול הייתה פעם ראשונה שהדברים באמת השפיעו עלי. כל פוסט החזיר אותי לרגע שבו כתבתי אותו. לרגעים בהם הייתי נאיבית, תמימה.

 הפסקתי לכתוב ת'סיפור שלי. בלי סיבה מסויימת אני פשוט כבר לא אוהבת את הסיפור הזה. כנראה נתחיל עם חדש.

הייתי פה.

אולי  מחר מעודדת יותר ועם מצב רוח טוב, כשאני אדע שמה שגילתי לא כל כך הרסני. יהיה יותר טוב.

ולרוצ'י 3>