אוך…איזה עצוב זה כשלא יודעים מה מרגישים…..
מאז הפעם האחרונה שעדכנתי…קרה כל כך הרבה…הרגשות שלי מבלבלים אותי..
אני פשוט לא יודעת מה אני באמת מרגישה..חושבת..רוצה…כל אחת מחברותיי (שאני אוהבת בכל ליבי 3> אני מתכוונת לכך) אומרת לי שאני צריכה לחשוב כך..לעשות כך לשכוח כך..להרגיש כך….
זה לא שאני מאשימה אותן בבלבול שלי או משהו כזה…אבל כן זה תרם לבלבול אבל האמת שאני מתייחסת להערות וחלומות בכזאת רצינות…תכונה מטומטמת זאת די אשמה בבלבול…
בעצם מה הבלבול פה?????????
בפוסט הקודם כתבתי שאני מבולבלת כי חשבתי שהתחלתי לשכוח מקוקי (אותה אהבה הידלקות מטומטמת מה שזה לא יהיה שאני מספרת עליה מהרגע שפתחת את הבלוג בכלל אני פתחתי את הבלוג בגללו..רק כי הייתי צריכה מקום כלשהו לשפוך את הרגשות והמחשבות..) והתחלתי לחשוב על שלו…בעצם למה? כי נזכרתי באותו קטע שהיה שריטה צעקה דברים עלי ועל שלו ליד קוקי..דיברתי על עדן ועוד בנות שאמרו להתחיל איתו…אני לא הייתי בטוחה שזה הצעד הנכון…לירון שאמרה שאני עושה הכול בשביל לשכוח מקוקי…השארתי את הנושא פתוח…(כל זה היה בפסח) כשחזרנו לבצפר חזרו גם הפרפרים אליי כל פעם שראיתי או חשבתי על קוקי….בעצם הבלבול זה לא משהו חדש…כשראיתי את שלו לא הרגשתי או חשבתי כלום…הזמן עבר עכשיו כמעט שבועות והבלבול חוגג…אני פשוט לא מבינה אני באמת רוצה..חושבת או מרגישה…הכול כל כך מבלבל…
הכול כל כך שונה… אני לא מבינה מה קורה לי..הציונים שלי יורדים…קיבלתי בהיסטוריה 84…איך אפשר???אני 84???? כשהיה לי מאה בהיסטוריה…זה לא מסתדר לי..זה לא קורה לי…
הבלבול הזה ההרגשה הזאת כלכך מדכאת…אפילו בהוליסטי אני לא מבינה מה אני רוצה…ההדמיות כבר לא כלכך ברורות לי…הולי פתחה לנו בקלפים ומה שיצא לי זה שאני מתקדמת צעד קדימה ואז חוזרת שניים אחורה…אני פוחדת..אני צריכה להחליט מה אני רוצה להבין מה אני מרגישה אבל מפחדת זה עוצר אותי…נעזוב את הנושא זה פשוט מדכא אותי…
אתמול בשיעור ערבית העבירו אותנו כיתה…ואני ושרה ישבנו מאחורה ליד הדלת ואיך שאני באה להגיד לשרה משהו על קוקי אני מסתובבת והוא בדלת…למזלי לא אמרתי כלום…סתמתי בול בזמן..חחח
אני מין סוג של דיכאון..בעצם יותר הרגשה מוזרה… כשאני ליד קוקי יש לי הרגשה מוזרה אבל נעימה...
אני לא מבינה מה אני מרגישה אבל אני פשוט רוצה שזה יעבור כי זאת הרגשה כל כך רעה...:(
אני במין סוג של דאון כזה כי בקרוב השנה נגמרת..וטוב לי עכשיו אני אוהבת את הסביבה שלי נכון היא לא מושלמת אבל אני אוהבת אותה..אני מפחדת משנה הבאה כי הכול ישתנה ואני מפחדת ששום דבר לא יחזור להיות אותו דבר...
אני יודעת שהחל מהעשרים ביוני אני לא אראה את קוקי יותר...אלא אם יצא לסמינר של מנהיגות צעירה או יעבור קורס קיץ במתמטיקה...אני מאמינה ששנה הבאה אני כבר לא אחשוב ככה או ארגיש ככה...אני חושבת שאני אספר לקוקי מה הרגשתי כל השנה..אבל אני מודעת להשלכות אני יודעת שהוא יזכור לי על זה ובטוח גם יפיץ את זה בכל בצפר..זה יגרום לי להרגיש כלכך חרא...אני בטוח לא ארצה לחזור לבצפר....
אתמול כשחשבתי על הכול התחלתי לכתוב והמילים פשוט זרמו...בסוף יצא לי מכתב לקוקי...בכלל אני לא יודעת מה עבר לי בראש כשכתבתי את המכתב...אני גם לא מאמינה שזה יגיע אליו בסוף....אבל אני מעלה את המכתב ומיד אחריו שיר ותרגום..סתם ככה פשוט אהבתי את השיר..
קוקי (שמו האמיתי אמרו להופיע)
אני לא יודעת למה אבל הייתי צריכה לכתוב ולספר לך על זה....
בערך מחנוכה אני דלוקה די קשה עלייך...
אני יודעת שזה בא בהפתעה...אולי חשדת בזה או חשבת..בכלל למה שתחשוב על זה?
אני יודעת שעוד חודשיים כשנחזור ללימודים המכתב וכל מה שכתוב בו לא יהיה חשוב...
אני לא יודעת למה אני כותבת את זה ואני לא מצפה לכלום....בכלל לא חושבת שתקרא את המכתב ברצינות..
באוגוסט אני מקווה לנסוע ולשכוח ממך ומכל העולם החרא הזה...
אני יודעת שכל התקופה הזאת שמעת אותי מדברת על קוקי..זה היית אתה...נכון שמהדיבורים שלי ושל הבנות נשמע כאילו אני אובססיבית או משהו כזה...אבל אל אני לא....
לירון הייתה הראשונה לדעת היא גם יודעת על המכתב...לא היה צורך שאני אספר לה היא פשוט ראתה את החיוך שהיה מתפשט לי על הפרצוף כל פעם שדיברנו עליך או שהשם שלך הוזכר...
זה כלכך מטומטם...רק רציתי להגיד לך עוד כמה דברים:
אני זוכרת שבפורים כשחזרנו מחיפה נשארנו לבד ושאלתי אותך שאלה מטומטמת על אובססיה... אני יכולה לתאר לעצמי מה כבר יכל לעבור לך במוח...אבל אני דיברתי על חברה שלי....היא הכריחה אותי לעשות חיפוש על חבר שלה וידעה את המספר שלו בעל פה עוד לפני שהם התחילו לצאת (אתה לא מכיר אותה). אותה פעם שלירון צלצלה אלייך וביקשה שתתקשר אליי הייתה כנראה כי ציפתה שאני אספר לך...אבל לא סיפרתי ואח"כ פוצצתי אותה מכות...
זה כלכך ילדותי...בכלל את הבלוג שלי אני פתחתי רק בגללך...הייתי צריכה לכתוב היכן שהוא מה אני באמת מרגישה אחרי שאמרתי שאני שונאת אותך כלכך הרבה ולא התכוונתי...בסוף הבנות ידעו והבינו לבד..
אין לי שום דבר להגיד לך חוץ מהעובדה שאני יודעת שאתה בטוח לא תשתוק על המכתב הזה...
זה בטוח יופץ...אבל כבר לא אכפת לי מכלום....
אני יכולה לנחש מה תהיה התגובה שלך למתכתב אבל...עזוב..
פשוט תקרא את המכתב....אני לא מבקשת שתגיב אבל עזוב פשוט עזוב..
כתבתי את זה כי כבר לא יכולתי יותר.........
אני שמחה שאני לא אצטרך לחזור לחרא הזה חודשיים...............
Tu
Shakira
Te regalo mi cintura
Y mis labios para cuando quieras besar
Te regalo mi locura
Y las pocas neuronas que quedan ya
Mis zapatos destenidos
El diario en el que escribo
Te doy hasta mis suspiros
Pero no te vayas mas
Porque eres tu mi sol
La fe con que vivo
La potencia de mi voz
Los pies con que camino
Eres tu amor
Mis ganas de reir
El adios que no sabre decir
Porque nunca podre vivir sin ti
Si algun dia decidieras
Alejarte nuevamente de aqui
Cerraria cada puerta
Para que nunca pudieras salir
Te regalo mis silencios
Te regalo mi nariz
Yo te doy hasta mis huesos
Pero quedate aqui
Porque eres tu mi sol
La fe con que vivo
La potencia de mi voz
Los pies con que camino
Eres tu amor
Mis ganas de reir
El adios que no sabre decir
Porque nunca podre vivir sin ti
אתה/שאקירה
אני נותנת לך את המותניים שלי
ואת שפתיי כשתרצה לנשק
אני נותנת לך את השיגעון שלי
ואת מעט הנוירונים שעוד נשארו לי
נעליי הבלויות
העיתון שבו אני כותבת
אני נותנת לך אפילו את הנשימות שלי
אבל אל תלך יותר לעולם...
כי אתה השמש שלי
האמונה איתה אני חייה
החוזק של הקול שלי
הרגליים איתן אני הולכת
זה אתה אהובי
הרצון שלי לחייך
ה להתראות שלא אוכל להגיד
כי אף פעם לא אוכל לחיות בלעדייך
אם יום אחד תחליט
להתרחק מכאן מחדש
אנעל כל דלת
כדי שלא תוכל ללכת
אני נותנת לך את השתיקות שלי
אני נותנת לך את אפי
אני נותנת לך אפילו את עצמותיי
אבל תישאר כאן
אני מבקשת שכל אחד שמגיב שיגיד לי מה הוא חושב....
לוב ולרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
