צעד נגד המוות

הפרק הראשון

פרק שני- סבתא ושמה אנה

נכנסנו אל חדרו של הרופא. על שולחן מלא בניירות וספרי רפואה הוא נשען כשידיו שלובות זו לצד זו. גבר מבוגר ורציני עם פנים חמוצות במיקצת וקול חרוד.

"שבו בבקשה" הוא ביקש בנימוס,  הוריי התיישבו על שני הכיסאות שניצבו ממול שולחנו ואני ואחי נשארנו עומדים. עבודתו לא הייתה חדשה ובלי חשק לבזבז את זמננו או יותר נכון את זמנו היקר הוא התחיל לשאול את השאלות הבסיסיות.

"סכרת?" הוריי ענו בשלילה.

"מחלות לב?"

"צהבת?, אדמת, לחץ דם גבוה, איידס?"

הוא המשיך לציין מגוון רחב של שאלות והוריי המשיכו לענות לו בשלילה. אני לא כל כך בטוחה כמה זמן השיחה נמשכה, את הזמן העברתי בוהה מעבר לחלון. הנחתי את ראשי על מסעד הכיסא ונתנתי למחשבותיי לרחף. גל של זיכרון מתוק העלה באפי את ריחו הדחוס של חדרה של סבתא בחורף, כל כך אתגעגע לחיסרונה, למגע ידיה הרועדות, לשיערה הארוך שהייתי קולעת מדי יום.  כמה אהבתי לקום מוקדם בבוקר יום שבת ולהיכנס למיטתה. סבתא תמיד הייתה מעמידה פני ישנה כדי שלא אחשוב שהערתי אותה.הייתי שוכבת שם במשך דקות ארוכות, מנסה בכל כוחי לא להזיז את גופי וליצור רעש מיותר. המיזרון של מיטתה של סבתא היה בלא הרבה שנים צעיר מימנה וכל תנועה אף נשימה עמוקה הייתה גורמת לחריקת הקפיצים.

בימי החופש הגדול, סבתי הייתה יוזמת לי כל יום תוכנית בילוי חדשה. כל יום שני היינו מכינות ביחד "פילמני". לה היה סינר ולי היה סינר. לה היה קרש חיתוך ולי היה קרש חיתוך. היינו מכינות בצק ביחד ואז מחלקות בינינו את העיסה. היא הייתה מוסיפה את התרכיבים ואני, מבצעת את פקודתה הייתי עם אצבעותיי מערבבת את הכל. אחרי חצי שעה בה עמדתי מוכה בתימהון למראה הבצק התופח סבתי הייתה ניכנסת שוב למיטבח. היא הייתה מחייכת וחיוכה היה מדגיש את גילה. היא הייתה מחייכת וחושפת את שיניה התותבות, מלטפת את ראשי ולוחשת באוזניי "מוכנה לבשל?" במבטא רוסי. הייתי עונה בחיוב כשעיניי קורנות התלהבות רבה. היא הייתה מגישה לי את קרש החיתוך הקטן ואני הייתי שמה אותו על כיסא השולחן. כך היינו עומלות ביחד כנמלות. היא הייתה מכינה על השולחן ואני הייתי מכינה על הכיסא, מתאמצת לא ללכך את הריצפה בקמח ובבצק דביק. לעיתים הייתי צובטת קצת מחלקת הבצק שלה, היא הייתה מעלימה עין ואני הייתי גאה שהצלחתי להגדיל את חלקתי.

"עם בשר או תפוחי אדמה?" היא הייתה שואלת.

ואני, שכבר יכלתי לדמיין את עצמי זוללת הייתי עונה "גם וגם".

היא הייתה אז צוחקת ומפליגה בסיפורים על עברה:

"כשאני הייתי בגילך פרצה המילחמה ולא הייתה לי בחירה. היינו אוכלים קליפות תפוחי אדמה מפחי אשפה, כל דבר בכדי שנוכל לשרוד"

"מילחמה?" הייתי עונה ועל פני כחותמת סימן שאלה.

היא הייתה מספרת לי על עברה, על מישפחתה שניספה בשואה אך סיפורים אלא לא עיניינו אותי אז. אני רק חיכיתי עד שתבשל את הפילמני, רק חיכיתי לאכול עד מה שהכנתי במו ידיי. סבתי לא הייתה צריכה לאמר לי מתי הארוחה הייתה מוכנה, ידעתי ברגע שיכלתי להרגיש את הניחוח המגרה באוויר. אז היינו מתיישבות ביחד מסביב לשולחן ואוכלות להנאתנו כשלעיתים אני פולטת מילות הנאה.

"סבתא, הפעם באמת חוללת ניסים, זה הרבה יותר טעים מהטעם שאני זוכרת מפעם שעברה ואל תדאגי הזיכרונות מפעם שעברה היו גם מאוד נעימים" הייתי אומרת בפה מלא.

"לא מדברים בשעת סעודה פן תיחנקי חס וחלילה" היא הייתה עונה לי בקול עדין.

שנה שנתיים עברו וסבתי הזדקנה בבת אחת, פסקנו לבשל ביחד ואת רוב זמנה היא העבירה במיטה צופה בערוץ הישראלי לדוברי רוסית.

לפתע ,הרגשתי את אימי אוחזת בכתף הימנית שלי בחוזקה וכערף עין מחשבותיי חזרו למרפאה. לחושת נקיפות מצפון על זה שאני לא יודעת כלל וכלל על סבתי היקרה פניי הרופא פנו לכיווני.