צעד נגד המוות

הפרק הראשון

הפרק השני

הפרק השלישי- מוטציה.

בביקור האחרון שלנו התבקשנו לעבור צילום רנטגן של הריאות, רק כדי לוודא שאנו לא חולים באיזושהי מחלה מסויימת שתעקב את חלום אימי לחיות באוסטרליה. צילומי הרנטגן של כולם הראו ריאות נקיות שפועלות כצריך אך הצילום שלי הראה יותר מזה. שם, מאחורי הריאות והסרעפת, הסתתר לו עמוד השידרה ובמקום להיות מוצב כעמוד הוא התפטל לו כנחש. שלי, לא כמו של כולם, היה עמוד לא ישר. שלי, לא כמו של כולם, היה עקום. אז, לא אמרו הרבה לאימי. אבי במשך שבועיים התחננן מימני לשבת זקוף. הוא אף הספיק לקנות מזרון חדש אורטופדי שהבטיח "שינה טובה ותקינה לגב ולעמוד השידרה". אך אני ידעתי יותר מכולם. מגיל צעיר רציתי להיות רופאה. מגיל צעיר אהבתי לצפות בתוכניות על גוף האדם. עוד בילדותי כשהוריי היו קונים לי בובות ברבי במקום לשחק עימן הייתי בוחרת לשבור אותן לחלקים. הייתי מוציאה את הראש ממקומו, את הידיים ואת הרגליים, ואז, כמו כל ילדה בגיל חמש הייתי מוצאת מפלט בעולם הדימיוני ומשחקת ברופאה וחולה. הייתי מנתחת את הבובות ומחברת בחזרה את החלקים. הוריי, שלא אהבו לראות אותי הורסת את מתנותיהם, קיבלו את גורלם, מעתה הם מגדלים לא רק ילדה אלא ילדה ששואפת להיות רופאה. וכשהם היו יוצאים בערב וסבתי הייתה מתבקת לשמור עליי, הייתי מנצלת את ההזידמנות ומעבירה את זמני מול מסך הטלויזיה, צופה בתוכניות שמתקשרות לרפואה ומדע.

זה היה יום חורפי, חצי שנה לפני הרנטגן, שצפיתי בתוכנית מרתקת. בחוץ הרוחות נשבו ואיתן גם עלי השלכת. התיישבתי כהרגלי מול מסך הטלויזיה עם כוס תה חם והתכוננתי לצפות. התוכנית, כמו רוב התוכניות הטובות, הייתה באנגלית עם כתוביות נעות, ואני שעוד לא כל כך ידעתי לקרוא, הסתפקתי לראות את התמונות ולהאזין למילים הלא מוכרות. הם הראו צילום רנטגן של ילדה בגילי, וגם לה היה גב עקום. הם הראו אותה את הילדה והילדה הייתה, כפי שאני זוכרת "מוטציה". עם כתפיים לא ישרות, עם צוואר לא ישר, הילדה הזאת לא הייתה כמו כולם.אני זוכרת שחשבתי לעצמי "היום עם ההתקדמות הטכנולוגית, אין כאלה אנשים בעולם". הודתי לבורא על המדע והכלים שהוא נתן לבני התמותה והמשכתי בתוכניות יומי.

לא יכלתי להודות, פחדתי לפלוט את מילותיי החוצה. ידעתי אך בחרתי לא לדעת, מה שהיה לילדה היה גם לי.

“בקשר לרנטגן", הרופא אמר, “ניתן לראות שביתך לוקה בעקמת" והפנה את מבטו לאימי.

“ברוב המיקרים זה לא כל כך חמור ובעל השפעות מינימליות לעתיד"

הוא עצר לשניה והתחיל לשחק עם העט שלו ואני נשמתי נשימה עמוקה והעלתי חיוך רחב על פני.

“אך במיקרה שלה, המצב דיי חמור. עקמת נעורים נגרמת בלי שום סיבה ידועה. מה שידוע לנו שברוב המיקרים, העצמות גודלות יותר מהר מהגוף ובגלל חוסר המקום, כמו במיקרה הזה, הם משנות צורה או מטפטלות. אם היינו חיים על הירח, לא הייתה שום בעיה.העצמות היו מתעקמות להן והמצב לא היה מחמיר בגלל חוסר המשיכה מטה. אך כאן, אם לא ננקוט צעדים המצב עלול להחמיר. אני לא אורטופד מוסמך ולכן אני לא כל כך בטוח על השלבים בטיפול אך אני יודע שיקרה אחד משלושה מצבים. הראשון הוא שהרופא יחליט שזווית העקמת לא כל כך חמורה ויחליט פשוט לבצע רנטגן שנתי ולוודא שהכל בסדר, השני הוא לבישת מחוך במשך גיל ההתבגרות והשלישי הוא לעבור ניתוח בו יכניסו שני מוטות ברזל לתמיכת עמוד השידרה וכך יפסיקו את התעקמותו".

חיוכי נעלם והדממה ששררה בחדר החרישה כולם. אימי פרצה בבכי מר והתחילה למלמל כמה מילים ברוסית שלא כל כך הבנתי. מעולם לא ראיתי את אימי בוכה ככה. היא תמיד הייתה האמיצה מבינינו, אף פעם לא העיזה להראות סימני חולשה או תבוסה, היא אף פעם לא בכתה מולי ותמיד אמרה לי שהדמעות המלוחות לא ישנו כלום, משחק החיים בידינו. אך במרפאה, ישיבתה חסרת הישע ועינייה הנפוחות הראו לי שהפעם המצב אכן חמור. זה לא עוד מקרה בו ניתן לזייף חיוך ולשחק כגיבור בלי פחד, הפעם המצב סבור להיות רציני.

“קחו כמה דקות לעקל את החדשות, צאו לנשום אוויר צלול וחזרו כשתרגעו", הרופא עודד.

אימא בקושי הצליחה לעמוד על רגליה וביקשה את תמיכתו של אבא. אחי הסתכל על שניהם עם פנים מבוהלות, הוא מעולם לא ראה ככה את הוריו. ואני, רק חשבתי על המוטציה. אומרים שלפני המוות החיים עוברים כסירטון, לא הייתי בטוחה עד כמה קרובה אני אל המוות אך במוחי עברה מחדש אותה התוכנית. תמונות של אותה הילדה הועלו במחשבתי. יכלתי לראות אותה כאילו היא עומדת מולי. זכרתי איך היא ניראה וזכרתי איך הודתי לבורא. מה עשיתי? אלו עוונות חוללתי? על מה נענשת עתה?. יצאנו מחדר הרופאה ואט אט התקדמנו לכיוון הרחוב הסוער.

אבא הושיב את אימא על הספסל שהיה בפינה ורץ לכיוון הסופר סל כדי לקנות נייר טישו וכדור כדי להפחית את כאב הראש. אני עמדתי ליד אימא כמו גולם, אוחזת את ידה ובוהה במדרכה. שמעתי קולות צחוק ברקע, שמעתי ילדים מדברים על מה שעבר להם בבית ספר אך יותר מכל שמעתי את הבכי המר, הרגשתי את הפחד ואי הידיעה באוויר. אחרי דקות שהורגשו כשנים, אבי חזר . בידו שקית עם קופסאת טישו, כדורים וחפיסת סיגריות. הוא נתן לאימא את הטישו, הדליק את הסיגריה ונשם נשימה עמוקה. אחרי חצי שנה בה הוא נגמל מהתמכרותו הוא חזר לעשן והפעם איני כעסתי. שתקתי והצטרפתי לבכי. שתקתי ולא אמרתי אף מילה אחת.

אם אתם גם רוצים לדעת את ההמשך, הצטרפו כמנויים ותדעו מתי העידכון הבא.