צעד נגד המוות 

הפרק הראשון

הפרק השני

הפרק השלישי

הפרק הרביעי- כשידוע מה צופה העתיד.

מה שהתרחש שעות ספורות אחר כך אינני זוכרת. אותו יום כחלום בלהות חרוט אי שם בעומקי ליבי. לא אשכח את הנסיעה הביתה. לא אשכח את מליחות אוויר המונית מהדמעות שלא פסקו לרדת מפניי אימי. לא אתן לזיכרונות שעיצבו אותי, אלא שחיזקו אותי ואיפשרו לי להיות מי שאני כיום להישכח. אומרים שאדם יודע לאן הוא הולך רק בתנאי שהוא יודע מאין בא, ואת השביל שהוביל אותי למי שאני כיום לא אמחק, למרות מיספר הקוצים, הדרדרים והמיכשולים שניצבו בדרך.

חלק מפולחן מעולם לא הייתי, רק האמנתי בקיומו של האל, ומהדת רחוקה אנוכי מיספר רב של שנות אור אך תמיד האמנתי שהעבר הוא יותר מצירוף מיקרים. שאנו חיים עם מטרה יחודית, כל אחד עם הילה בצבע שונה במיקצת מהאחר והעבר מלמד, מחזק ואף מנער את עצם מהותנו רק על מנת לעזור לנו להיתגבר על הצפוי לקרות בעתיד.

לעולם לא אשכח את הנסיעה הביתה.

כשהגענו הביתה הלבנה כבר הספיקה לעלות ולהחליף את מקומה של השמש, הכוכבים ניצנצו להם מבעד לחלון ולעיתים משב הרוח גרם לרשרוש הענפים הערומים. אני שכבתי על מיטתי, מתחת לסדינים והשמיכה העבה. אך כל השמיכות שבעולם לא יכלו להרגיע את גופי ולהפסיק את רעידתי. אני רעדתי, ולא רעדתי מקור אלא מפחד. שערות ידיי הזדקרו, גופי כערף עין התכסה במעטפת זיעה.

“ מה עשיתי? אלו עוונות חוללתי? מדוע בורא אתה מתעלל בי?” לחשתי בקול מחריש אוזניים.

“ אכן מעולם לא שמרתי את מצוותיך, אך אמונתי אף לדקה לא פסקה, אנוכי עפר ודם, פשעיי רבים אך גם כן רחמייך. הסתכל נא על הוריי, הם לא אשמים בדבר. מדוע אתה הורס את מישפחתי? ככוס זכוכית שובר אותם לרסיסים לא ניתנים להדבקה? אם חטאתי שלח את הממית עתה, שים קץ לחיי, עזוב את הוריי".

באותו לילה לא נירדמתי, בנס לא טבעתי בשלוליות המים שיצרתי מסביבי. איכשהו הדקות עברו והכוכבים נעלמו.

נקבע לי תור לאורטופד כבר באותו יום. שוב מצאתי את עצמי במונית מחניקה נוסעת לכיוון תל אביב. אימי הפעם לא בכתה, אולי מפני שמלאי דמעותייה נגמר או אולי מפני ששבה לתפקידה כאימא והחליטה לשרת כדוגמא חיה מלאת אומץ כגיבור עם חרב.

ניכנסנו למרפאה, אימי בראש הפלוגה המישפחתית.

“הניתן לעזור?", שאלה המזכירה ואותו קול מוכר ומקצועי צילצל שוב באוזניי.

“אנו כאן לאורטופד, תור לשמונה וחצי, משפחת פרלמן", אימי ענתה בחריצות.

“המתנו כאן בבקשה, הרופא יקרא לכם עוד מעט", היא אמרה והצביעה לכיוון הכיסאות. הוריי התיישבו והיא נעלמה בחזרה מאחוריי מסך המחשב.

אחרי מספר לא רב של דקות יצא הרופא וקרא לנו להיכנס לחדרו. שוב אימי קמה ראשונה וכמקפדת מבצעת את כל מה שכלול במושג הצבאי "אחרי", הובילה אותי ואת אבי לכיוון הדלת.

שוב הוזמנו להתיישב. הוריי ממול לרופא ואני לידו, הלוקה.

“בחנתי את צילום הרנטגן של ביתך", הוא אמר בקול נמוך.

“ואכן יש לה עקמת נעורים" הוא המשיך.

“עקמת הינה סטייה של עמוד השידרה מקו האמצע" הוא קם והצביע לכיוון צילום גבי. “לביתך יש עקומה כפולה, עקומה הידועה כאות S . כפי שהרופא  שהפנה אותכם כאן הסביר, יש שלוש שיטות בהן אנו פועלים במצב של עקמת. הראשונה היא התעלמות, בה אנו לא עושים כלום חוץ מרנטגן שנתי בו אנו רק בוחנים את הזווית וכול עוד היא לא גודלת לא עושים כלום. בשיטה הזאת אנו לא נוכל לפעול בגלל הזווית הגבוהה.”

אם לא שיטה א' אז שיטה ב' או ג', וכמילותיו של הרופא ההוא הידהדו בראשי, פרצתי בבכי מר.

“בשיטה ג' גם כן לא ניפעל לעכשיו אך צר לי לאכזב יכול להיות שניצטרך לנתח בעתיד. כאורטופד אני חושב שלא נישאר לנו יותר מלהלביש אותה במחוך. מכשיר גב למשך שנות התבגרותה".

הוא סימל בידיו לחכות ויצא למשך כמה דקות.

כשחזר החזיק בידו את המחוך. וכשהבנתי מה יעטוף את גופי במשך מיספר שנים חשכו עיניי.

מעולם לא בכיתי כפי שבכיתי באותו חדר, מעולם לא רציתי למות כפי שרציתי אז .צבטתי את ידי עד שגרמתי לדימומה, לא יכלתי לחיות עם העובדה שאני בוהה  בעתידי.

אספתי כוחות ובצעקה פלטתי "אימא".

* והתמונה עדיין, אחרי 5 שנים, כואבת.