כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה,
לרגע שבו אני יכולה פשוט לחייך ולהתעלם מהעולם.
לרגע שבו אני יכולה להסתכל במראה ולאמר שכן אני אולי לא הכי יפה בעולם, אבל הכיעור שלי לא צורב לעיניים.
לרגע שבו אני רואה זוג הולך, ידיים שלובות ועיניים כלודות ולא לעשות יותר מסתם לחייך.
לרגע שבו אני לא רוצה להיות מישהו אחר, אלא פשוט להיות מי שאני ולהפוך להיות לבן אדם הכי טוב ומועיל שנולדתי להיות.
לרגע הזה, כי הרגע ההוא הגיע.

לאחרונה אני חיובית מבחינה לא מוסברת. אני קמה מהמיטה עם רגש לא מובן, רגש שאני לא רגילה אליו. כאילו אני מוכנה לגדול, לפגוש אנשים וללחום בפחדים. אני רק מקווה שהרגש הזה הוא לא אחד מבלאגן רגשות שאני חווה בגיל הזה. אני רק מקווה שהרגש הזה ישאר כאן לצידי, ואם לא לתמיד אז לפחות לתקופה הזאת. כי אני כל כך זקוקה לזה.

אני לא שונאת את עצמי.
אני מודעת לעובדה שאני לא מושלמת ויש מקום לגדילה
אך אני גם לא כיעור של בן אדם מהלך על שניים.
הגעתי למסקנה שנבראתי בצורה אחת ואני לא אוכל לשנות אותה לא משנה כמה אני אנסה.
אז במקום לבכות על מה שהיה ועל מה שלא ניתן להשפעה או שינוי,
אני אנסה פשוט לקבל את עצמי.
עם כל המגרעות ואם כל הבעיות.

סיימתי את הקרב עקוב הדמים שלחמתי עם עצמי,
זה לקח לי הרבה זמן אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא,
אני לא האויב של עצמי.
הצמאה חדלה, ושיטפון השימחה הגיע.