כפפות צמר וצעיף ארוך עוטף את גופה. שינייה חורקות, הרגשת ידייה כבר נעלמה ממזמן. יושבת לה על הספסל בציפיה והתרגשות. לבושה היא במכנסיים עבות, מעיל עבה וכובע כדי להגן על אוזנייה העדינות. מסתכלת בשעות. השעה עשרה לשבע אך הוא הבטיח, אפילו נשבע שיחכה לה בידיוק בשעה שש. דמעות מלוחות מנצנצות בעיניה אך היא עוצרת את עצמה בדאגה שהאיפור ימרח והוא לא יזהה אותה כשיבוא- אם יבוא.
הרחוב שומם אדם. גן השעשועים שהיה מלא ילדים, צרחות ושמחה כבר ממזמן ריק, ועכשיו מתפקד כמקום מחבוא למסניפים ולמעשנים. ככל שהשמש שוקעת, כך גם תקוותה שיבוא. ארגמן של מלכות מכסה את השמיים בשלל צבעים. הציפורים מצייצות ומנסות לעודדה, אך ללא הצלחה כי הוא לא כאן לידה. היא קמה על רגליה, מהלכת כמה צעדים קדימה וחזור.מגיעה עד הפינה ובוחנת את הכביש הראשי. חוץ מפנסים מאירים וכמה מכוניות עוברות, הכביש הוא לא יותר מאשר ריק. השעה היא שבע בערב, הירח מלא ומאיר את יופיו, אך ליבה מתרוקן בתדירות גבוהה. היא עוצמת את עינייה, צובטת את עצמה ומתפללת שזה רק חלום, רק אחד מהסיוטים הרבים שלה שהיא חווה לאחרונה. היא פוקחת את עינייה אך מוצאת את עצמה באותו מקום, באותו חור שחור.
הוא הבטיח לה שישתנה, שהוא לא יהיה כבר אותו בן אדם. הוא הביט לה בעיניים וטען שהיא ה"אחת" בשבילו.

הוא כבש את ליבה עם חיוכו המתוק, נשיקתו העדינה ומגע ידיו עוצר הנשימה.
והיא, כמו טפשה, ולא בפעת הראשונה, האמינה לו.
והיא, רק רצתה חום ומגע אנושי, טיפת שמחה, טיפת אושר וגרם התרגשות.
והיא, רק חשבה שלראשונה היא מיוחדת, שהיא נחוצה, שיש לה מטרה.
והיא, לא רצתה יותר מאהבה.

מה אתם חושבים, אשמח לקבל תגובות ועצות על איך ניתן להמשיך את הסיפור.