היא הייתה לבושה בשמלה אדומה מנוקדת, חושפת את רגליה הארוכות. שיערה היה פזור, ואיפורה העדין החמיא לצורת פניה. הוא, כבר ממזמן היה חסר חולצה, רק מהלך בבוקסר, ג'ינס וחיוך מאוזן לאוזן. נשיקתו צרבה את שפתייה כנשיקת שרף. ידו השמאלית חיבקה וקירבה אותה אל גופו הלוהט והימנית ליטפה את פניה. בינהם חלפו עולמות של זיכרונות, שמחות ורגשות. כל ההיסוסים, כל הפחדים והצרות שבעולם נעלמו כאילו מעולם לא היו. הוא בחן את עיניה, וכל כך רצה שהרגע המחשמל לא יחלוף, שהבועה לא תתנפץ. הוא קם והיא נשארה יושבת על הספה. הוא התכופף לכיוון האוזן הימינית שלה ולחש בקול מתוק, "אני עוד אחזור". כרוח מרחפת הוא יצא מהחדר והיא נשארה מוקפת מלא יותר מאשר חשכה. טובעת בים של זכרונות, רגשות ומחשבות, לא נישאר לה יותר מלהוריד דמעות.

היא כל כך רצתה שהוא יחזור. כל כך רצתה שהמילים המתוקות שלו היו נשמעות לה אמינות. כי היא ידעה שהוא לא יבוא. כי היא ידעה שיותר היא לא תראה אותו. היא ידעה שהוא הלך למסע ארוך, שבילים מפותלים ודרכים ללא מוצא. היא ידעה, אך היא כל כך לא רצתה.

לא יודעת מה בדיוק הרגשתי כשכתבתי את זה, זה פשוט זרם באופן טבעי. הקטע הזה ניתן להיות מובן בכמה דרכים ולכן לא אמור להיות שום צורך או דרישה להסבר.

למי שמתעניין, הסיפור הזה לא מבוסס למקרה שקרה אך הוא טבול במציאות.