לפעמים אני מסתגרת בחדרי

סוגרת את כל חלונות,מכבה את האורות

מתיישבת לי באיזושהי פינה פנוייה

בין החושך והדממה שרויה

כשזאת רק אני בחדר

כשכבר אין מקום לאשליות העולם

אני אט אט מתחילה לעקל

במתינות ורוגע מנסה להבין

והדבר הממשי שלא עוצר אותי מלכת

דופק ליבי שמצווה עלי להמשיך

והזמן, גם חבר וגם אויב

מתעקש לא לעצור למרות שכואב

אני עוצמת את עיניי

לוחשת תפילה

המילים יוצאות, נפלטות בדמעה...

לאחרונה מצב הרוח שלי נמצא אי שם ברכבת ההרים. יש ימים בהם אני שמחה, מאושרת לחיות ולהנות ממסע העולם. אך יש ימים שבהם אני מורידה דמעות ומתפללת שיום יבוא, אחד קרוב, ובו אני אפסיק להיות. עוברת אני לאחרונה את מסע גיל ההתבגרות, מנסה לבחור ולא לטעות. כמו במשחק לוח רגיל, יש מנצחים ויש מפסידים, רק הפעם אלו החיים. יש רק הזדמנות אחת ולצערנו לא קיים משחק חדש. להתאהב אני מזמן דחפתי לפינה חשוכה, מעדיפה להסתגר מאשר לקחת הזדמנויות. כי בכל זאת, היגיון יש לי וכמה מראות.

הקיץ הגיע, השמש קורנת לכיווני. הנמשים כנשיקת שרף על פניי מרקדות בזוגות. שמחות להיות, שלל צבעים. העונה אף פעם לא הייתה עונתי החביבה. היו שנים,תמו ועברו שהייתי אפילו סולגת את המילה. אך הגעתי למסקנה, שזאת עונה מקסימה, עונת שמחה ואהבה. לצערי, אין לי עם מי לחלוק את הזריחה. אין לי עם מי לחלוק את השקיעה. אין לי עם מי לחלוק עוד פרק מחיי.