בחורף שעבר ישבנו על הספסל מאחורי בית הספר, שם ישבנו מחובקים מתחת לעננים. זה לא היה חלום, זאת הייתה מציאות ממשית. בין עלי השלכת שכבר נהפכו לאבקת פיות קסומה בשלל צבעים הרשתי לך לקחת את ליבי. הענפים הערומים שימשו למכסה מפני המטר, ידי הייתה בידך וידך הייתה בידי. לחשת באוזניי שיום יבוא ונראה מה בצד השני של הקשת, שיום נבוא וניגע ברקיע ומעבר. אני ישבתי בתמימותי, נתתי לך את מה שרצית, חייכתי לכיוונך, שהזמן יעצור מלכת רציתי. שם ישבנו עד שקיעת החמה עד התנפלות החשכה, עד שמע קול יללות הרוחות. ככה עברו מספר ימים. כל יום היינו נפגשים, כל יום ישבנו מחובקים- שם על אותו ספסל בין אותם ענפים. אך ככל רוב הדברים הטובים, פג תוקפן ואתה הלכת. מעולם לא הספקת להחזיר את ליבי, הלכת וחלל ריק השארת. ואני כל יום ישבתי וחיכיתי ליום בואך, ליום שבו תחזיר את מה ששלי, כי זה לא היה אמור להיות שלך. הייתי יושבת מחכה על אותו הספסל, הספסל שבו חרטנו את שמנו עם לב עקום בינינו. הייתי כל יום יושבת עד שקיעת החמה, כל יום הייתי מחכה לשובך. ואז, שכבר החלטתי להרים ידיים, באותו היום שכבר לא חיכיתי לשקיעה, ראיתי אותך מתהלך על השביל שמוביל לספסל שפעם סימל אהבה. ניגשת אלי, רצית לזכות במצוות השבת אבידה. ליבי היה עטוף בקופסא עם כרטיס התנצלות וברכה. אך ליבי כבר נבל, כבר פסק לפעום. הוא לא היה יותר מאשר סתם דומם כמו אבן או חול. חייכת, הושטת לכיווני את השי הצנוע ובאותו קול צלול שאיתו פעם הקסמת, אמרת "שכחתי, לקחתי את מה שלא היה שלי ועכשיו אני כאן". אך הפעם לא חייכתי בחזרה, כבר התרגלתי לשיממון, לריקות בין ריאותיי, לב פועם בגופי כבר היה מיותר. אותו איבר, אותו שריר ששכן בתוך אותה קופסא, לא היה יותר מאשר זיכרון היו היה.

מזכירה שאני משתתפת בתחרות כתיבה בבלוג-http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=464471

אשמח אם תצביעו לי, כל הפרטים בפוסט מתחת.

כניסת ה- 7000 מקבלת לינקוק בגודל 24 בפוסט הבא, שווה לבדוק אם זה את או אתה..