על הנדנדה בקצה הגן את יושבת. עולה ויורדת, עולה ויורדת.. מבין העננים השחורים יוצאת הלבנה, מאירה את פנייך, מדגישה את כאבך המר. עליי השלכת פזורים על הדשא בשלל צבעים אך הפיתוי לדרוך עליהם, לקפץ בין אותם עלים ולהפוך אותם לאבקת קסמים, נעלם, ביחד עם שמחת חייך. את יושבת לך על הנדנדה החורקת, משעינה את ראשך עטוף כובע הצמר על אחת משרשראות מתקן השעשועים. אך הפעם, בניגוד לעבר הכה קרוב, אותה נדנדה לא גורמת לך לעליזות. לא גורמת לך לאושר, רק מדגישה את הזיכרונות, את מה שהיה ואמור להיות. יושבת שם, נושמת לך בכובד ולבסוף הרגע הנחשק הגיע. את מורידה את המסכה מפנייך, ולבסוף את יכולה להיות. את מורידה את החיוך הסתמי, את החיוך המזויף והמלאכותי ולבסוף את יכולה לזעוק. את מורידה את עדשות השמחה מעינייך, מנידה עפעף ולבסוף יכולה לבכות, להזיל דמעות. את צועקת, מיללת, קוראת לעזרה. אך אין משוב, אין יד מושטת, זאת רק את והחשכה. את מתנדנדת לך למשך כמה שניות. השניות נהפכות לדקות. הדקות פתאום שעות. את יושבת לך שם על הנדנדה החורקת, מעלה זיכרונות, מורידה דמעות. ורק לפני זריחת החמה, לפני שאותו גן השעשועים הופך למקום הומה אדם, את שמה בחזרה את המסכה. מנגבת את הדמעות, מחזירה את העדשות. מחייכת לעולם, מתרגלת את הצחוק. הולכת לך לאותו שביל המחייב אותך לחיות.
להזכירכם את משתתפת בתחרות כתיבה בבלוג- http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=464471
אם אהבתם התצביעו לי? PlasticBee 196385
האמת על טוקיו הוטל
אז לאוסטרליה הם לא הגיעו, ואם יגיעו אני אהיה הראשונה לעמוד כמחסום בכביש ולעצרם.
התמזל מזלי והורדתי שיר של הלהקה הכל כך מפורסמת שכל בת בארץ תמות לפגושתם. הקשבתי. הקשבתי. הקשבתי. והתוצאה? לא יודעת למה אבל אני נגעלתי...יכול להיות שזה בגלל שראיתי כל כך הרבה סרטים על השואה בגרמנית, יכול להיות בגלל שנושא השואה הוא אחד הנושאים הכי קרובים לליבי. אך המבטא הגרמני שלהם פשוט גרם לי לצמרמורת. ואני לא גזענית. לא כל גרמני הוא נאצי. לא כל גרמני היה שותף בהרג של אנשים נשים וטף. פשוט לא יודעת מדוע, המבטא צימרר.
כשהתגברתי על מבטא, גם את השיר עצמו לא אהבתי. לא מבינה אותכם, מה כל כך מיוחד בלהקה? מדוע כל כותרת שניה בישרא מקושרת איכשהו ללהקה?
זאת דעתי. זכותי להיות בעלת דעה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מרק בועות