קינאה אוכלת אותי מבפנים. חמדה מתפשטת לכל תא בגופי. ישבתי לי במיטה, משעינה את גבי על הקיר הקריר, הגעתי למסקנה- אני לא שלמה עם עצמי.

ישבתי שם אולי קצת פחות משעתיים, מזילה דמעות פה ושם, דופקת את ראשי בקיר ואת האמת זה הרגיש מצוין. הגעתי למסקנה שאני לא מספיק טובה בשביל עצמי, שהילדה שחייכה כל הזמן, הילדה שכבר הודבקה עליה תווית כאופטימיסטית, שונאת את עצמה.יופי לא היה ולא יהיה לי, חכמה אני אולי מבין הטיפשים, מיוחדת מעולם לא הייתי. אני לא יכולה להצביע על תחום מסוים שבו אני מיוחדת, על משהו מסוים שבו אני יותר טובה מהשאר. אני לא יכולה למצוא נושא אחד בו אני מרגישה שולטת. מרגישה לראשונה כל כך רדודה וריקה. תמיד החשבתי את עצמי כאחת שחושבת לעומק, שמסתכלת על בעיה אחת מכיוונים שונים אך אחרי כמה דקות חשיבה הבנתי. אני עושה את זה רק בשביל תשומת לב. רק בשביל התחשבות הרבים. למקום שבו הגעתי הלום הגעתי רק ע"י חציית שביל השקרים וההטעיות. אני כבר לא יודעת מה ההבדל ביני לבין אחרים, כבר אין לי מושג מה אני אמורה להיות. אם חושבים על זה ממרחק, אני רוצה רק דבר אחד- אהבה. וכן, עוד נושא רדוד, מרגישה כרגע אחת מאלף. אך בחיים לא הרגשתי, יכול להיות שבחיים לא רציתי או לא הייתה לי הזדמנות להרגיש- עכשיו אני ריקה מבפנים, לא מזהה את עצמי מבחוץ.

הקינאה אוכלת, צרת רבים אכן היא חצי נחמה. מחברה נהפכתי לאוייבת, לא מסוגלת לחייך על ניצחון רבים. לא מסוגלת להנות מהעובדה שלכולם יש הנאה מחיים.

לאט לאט אפילו החיוך המזוייף שלי מתחיל להעלם.

"והיא יושבת שם

טיפות הגשם דופקות על גגה

מחבקת את החשכה

הדממה הפכה לחברה

דמעות זולגות כנחלים לנהר של כאב

עיניים אדומות, נפוחות משחקות באמת

בין ארבע קירות

בין ארבעה מחסומים

נישארה באותו מקום כבר כמעט שש עשרה שנים

מסתכלת שמיימה

לוחשת תפילה

רוצה אותך, זקוקה ליש מושטת

עזרה

לא מסוגלת לחיות במציאות מדומה."

עריכה: הם ניפרדו   (המבין יבין). בערב אני סוף סוף הולכת לפגוש את כולם, סוף סוף יוצאת מהגטו שהכנתי בשביל עצמי. יהיה מעניין.