היה קריר בחוץ והזמן הגיע לתחילת הסתיו. העלים כבר החליפו את צבעם כבר הספיקו לנשור מהעצים הגבוהים לצידי השביל שהוביל לגן. רוב העלים נשמטו על האספלט והנותרים צפו על השלוליות הלא כל כך עמוקות במרכזו. עץ התמרים עמד ערום כביום בריאתו, ענפיו מקורבים לגזעו מחשש נפילתן כהעלים בסתיו. הצבע האפרורי של השמיים סימל את ברכת הטל על פני האדמה. טיפות המים שירדו ארצה הפיגו את צמאם של צמחיית הגן. השמש הסתתרה מבין העננים ולעיתים זרחה להאיר קשת בשלל צבעים, להזכיר את ברית השלום שנכרתה עם נוח ועם שאר האנשים. הילדים השובבים שלא שמעו בקול אימם העבירו את זמנם על ידי קפיצות בין מספר שלוליות תוך כדי הפיכת מגפיהם לעוד פריט הנזקק לניקוי.

כהרגלם שניהם הלכו שלובי ידיים. שניהם צחקקו והעבירו זיכרונות. היא לבשה מעיל צמר עבה והוא ז'קט בצבעו של הים. וכשהגיעו לאותו הגן הקסום וכשהתיישבו על אותו הספסל מתחת לאותו עץ האלון רק אז הם הבחינו ביופי העולם. הוא שלף מתיקו מיטריה כאביר השולף חרב לחימה.שניהם תחת מיטריה אחת או יותר נכון היא הייתה תחת המיטריה והוא החזיק בידית פן היא תרטב או חס וחלילה תחלה במחלה. וככה הם העבירו את זמנם, שעות על גבי שעות ישבו חבוטי תדהמה תחת כיפת השמיים. כזוג יונים אוהבים, כשני טיפות מים.