שפכי כמים ליבך אל מעיינות התהום

רוקני את עורקייך אל הימים מתחת לכחול הרקיע

הפליגי בדיבורים פן רגשותייך יעלו על גדותיהם

בין גלים ומליחות הימה הביעי ואל תטביעי את יגונך המר

מתחת לקו השמיימה, לאופק רחב הידיים

צרים פרחו כנרקיס ועתה משתחקת ורחוק מימך מנחם

דימעה אט אט במורד פניך החיוורות יורדת

החמה לשלל צבעים אותה מחלקת

"חלילה לתת לאם הטבע ולשעון החול לעשות את עבודתם"

בבוץ סמיך את שוקעת במזיג

דמך נושא ניחוח געגועים, עצב ואכזבה

אך לשונך נצור, מילה לא יוצאת, במקומה הנשמה.