צעד נגד המוות

פרק א'- לא היה לי את האומץ לשים קץ לחיי

אני זוכרת כל פרט מאותו יום. זוכרת כל פרט מהיום בו חיי נהפכו, מהיום בו הפכתי ללא יותר מלוקה במגבלה רפואית. מהיום בו חשבתי להתאבד לראשונה בחיי אך לא היה לי את האומץ. לא היה לי את האומץ לשים קץ לחיי, אולי מפני פחד מראה הדם או אולי בגלל הכאב שזה היה גורם להוריי היקרים. איך הם היו מתמודדים עם חסרוני, מה הם היו אומרים ליד קברי הפתוח, ממתי הורים קוברים את ילדיהם, זה הרי נגד הטבע לא?

שבועיים חיכיתי ליום המזופת, שבועיים שלמים לא יכלתי להירדם. פחדתי, רעדתי בלילות, פסקתי לאכול וחיוכי נהפך ללא יותר מאשר איורו של שפתון. זה היה יום חמישי, יום קיצי ונעים. מרבית הילדים בגילי היו שמחים לא ללכת לבית ספר, היו אפילו מודים להוריהם, אך אני חשבתי אחרת. הזמנו מונית מהדירה הקטנה שהייתה לנו בפתח תיקווה לכיוון תל אביב. שם הייתה מרפאה רפואית שהתמחה בכל מיני טיפולים שהיינו צריכים לעבור כמישפחה כדי להגר לאוסטרליה. ירדנו מהקומה השלישית מטה ושם כפי שציפינו חיכתה מונית צהובה. הדרך לתל אביב הייתה ארוכה, ארוכה וארורה.

לא התרכזתי בדרך, לא קראתי את השלטים שתמיד הייתי קוראת, אפילו לא פתחתי קצת את החלון כדי שחלל המכונית לא יסריח מהסיגריה שהנהג החליט לעשן באמצע יום עבודתו, בכל זאת מה היה לי להפסיד? לא גמרתי את לימודיי בכיתה ו', לא ידעתי הרבה על היקום, אך דבר אחד היה ברור מגיל צעיר,לא ניתן להיפרד מהעולם פעמיים. בין אם אחנק במכונית הסובארו או בדרך אחרת, התוצאה הסופית תיהיה זהה.

כחצי שעה עברה, חצי שעה שהרגישה כנצח נצחים אך הגענו. כהרגל הוריי, הגענו שעה לפני הזמן שהיה רשום על כרטיס המרפאה ליד המילים "הביקור הבא". הסתובבנו קצת בעיר, חלפנו פנים זרות. אימי הרגישה שמשהו לא כשורה והתחילה לשאול לשלומי אך אני התחמקתי בתירוצים. היא הבינה את הרמזים ולא המשיכה לנסות. ואני כדרכי המשכתי ללכת כשעיניי בוהות באספלט המידרכה. אני לא יודעת כמה זמן המשיך הסיור בין רחובות תל אביב, אולי מפני שהייתי עסוקה לא לדרוך על מסטיקים או על מה שהכלבים החליטו להשאיר כמזכרת מקיבתם. השעה הייתה אחד עשרה בדיוק ולפני שהבנתי שאנו נימצאים במירפאה, האחות קראה בקול מיקצועי, אחד שלוקח שנים רבות לפתח, כזה שמשלמים כסף רב לאוניברסיטה כדי לקבל,  "מישפחת פרלמן?"

אימי זינקה ממקומה ראשונה כקפיץ. בכל זאת זה היה רעיונה לרדת מהארץ, היא זאת שרצתה יותר מכולנו לברוח אל מפלט בטוח יותר. היא מתחה את ידייה מעלה, ועודדה אותנו להיכנס כדי שהרופא לא יצטרך להמתין זמן רב. אילולא הייתה יודעת מה מצפה לה מאחורי דלתו של המומחה, סיפור חיי יכל להיות שונה במיקצת, יכל להיות אחרת.

המשך יבוא, קוראים קבועים שיבקשו יוספו לרשימת הקישורים בבלוג.