היא הייתה לבושה בשמלה אדומה מנוקדת, חושפת את רגליה הארוכות. שיערה היה פזור, ואיפורה העדין החמיא לצורת פניה. הוא, כבר ממזמן היה חסר חולצה, רק מהלך בבוקסר, ג'ינס וחיוך מאוזן לאוזן. נשיקתו צרבה את שפתייה כנשיקת שרף. ידו השמאלית חיבקה וקירבה אותה אל גופו הלוהט והימנית ליטפה את פניה. בינהם חלפו עולמות של זיכרונות, שמחות ורגשות. כל ההיסוסים, כל הפחדים והצרות שבעולם נעלמו כאילו מעולם לא היו. הוא בחן את עיניה, וכל כך רצה שהרגע המחשמל לא יחלוף, שהבועה לא תתנפץ. הוא קם והיא נשארה יושבת על הספה. הוא התכופף לכיוון האוזן הימינית שלה ולחש בקול מתוק, "אני עוד אחזור". כרוח מרחפת הוא יצא מהחדר והיא נשארה מוקפת מלא יותר מאשר חשכה. טובעת בים של זכרונות, רגשות ומחשבות, לא נישאר לה יותר מלהוריד דמעות.

היא כל כך רצתה שהוא יחזור. כל כך רצתה שהמילים המתוקות שלו היו נשמעות לה אמינות. כי היא ידעה שהוא לא יבוא. כי היא ידעה שיותר היא לא תראה אותו. היא ידעה שהוא הלך למסע ארוך, שבילים מפותלים ודרכים ללא מוצא. היא ידעה, אך היא כל כך לא רצתה.

לא יודעת מה בדיוק הרגשתי כשכתבתי את זה, זה פשוט זרם באופן טבעי. הקטע הזה ניתן להיות מובן בכמה דרכים ולכן לא אמור להיות שום צורך או דרישה להסבר.

למי שמתעניין, הסיפור הזה לא מבוסס למקרה שקרה אך הוא טבול במציאות.

כפפות צמר וצעיף ארוך עוטף את גופה. שינייה חורקות, הרגשת ידייה כבר נעלמה ממזמן. יושבת לה על הספסל בציפיה והתרגשות. לבושה היא במכנסיים עבות, מעיל עבה וכובע כדי להגן על אוזנייה העדינות. מסתכלת בשעות. השעה עשרה לשבע אך הוא הבטיח, אפילו נשבע שיחכה לה בידיוק בשעה שש. דמעות מלוחות מנצנצות בעיניה אך היא עוצרת את עצמה בדאגה שהאיפור ימרח והוא לא יזהה אותה כשיבוא- אם יבוא.
הרחוב שומם אדם. גן השעשועים שהיה מלא ילדים, צרחות ושמחה כבר ממזמן ריק, ועכשיו מתפקד כמקום מחבוא למסניפים ולמעשנים. ככל שהשמש שוקעת, כך גם תקוותה שיבוא. ארגמן של מלכות מכסה את השמיים בשלל צבעים. הציפורים מצייצות ומנסות לעודדה, אך ללא הצלחה כי הוא לא כאן לידה. היא קמה על רגליה, מהלכת כמה צעדים קדימה וחזור.מגיעה עד הפינה ובוחנת את הכביש הראשי. חוץ מפנסים מאירים וכמה מכוניות עוברות, הכביש הוא לא יותר מאשר ריק. השעה היא שבע בערב, הירח מלא ומאיר את יופיו, אך ליבה מתרוקן בתדירות גבוהה. היא עוצמת את עינייה, צובטת את עצמה ומתפללת שזה רק חלום, רק אחד מהסיוטים הרבים שלה שהיא חווה לאחרונה. היא פוקחת את עינייה אך מוצאת את עצמה באותו מקום, באותו חור שחור.
הוא הבטיח לה שישתנה, שהוא לא יהיה כבר אותו בן אדם. הוא הביט לה בעיניים וטען שהיא ה"אחת" בשבילו.

הוא כבש את ליבה עם חיוכו המתוק, נשיקתו העדינה ומגע ידיו עוצר הנשימה.
והיא, כמו טפשה, ולא בפעת הראשונה, האמינה לו.
והיא, רק רצתה חום ומגע אנושי, טיפת שמחה, טיפת אושר וגרם התרגשות.
והיא, רק חשבה שלראשונה היא מיוחדת, שהיא נחוצה, שיש לה מטרה.
והיא, לא רצתה יותר מאהבה.

מה אתם חושבים, אשמח לקבל תגובות ועצות על איך ניתן להמשיך את הסיפור.

כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה,
לרגע שבו אני יכולה פשוט לחייך ולהתעלם מהעולם.
לרגע שבו אני יכולה להסתכל במראה ולאמר שכן אני אולי לא הכי יפה בעולם, אבל הכיעור שלי לא צורב לעיניים.
לרגע שבו אני רואה זוג הולך, ידיים שלובות ועיניים כלודות ולא לעשות יותר מסתם לחייך.
לרגע שבו אני לא רוצה להיות מישהו אחר, אלא פשוט להיות מי שאני ולהפוך להיות לבן אדם הכי טוב ומועיל שנולדתי להיות.
לרגע הזה, כי הרגע ההוא הגיע.

לאחרונה אני חיובית מבחינה לא מוסברת. אני קמה מהמיטה עם רגש לא מובן, רגש שאני לא רגילה אליו. כאילו אני מוכנה לגדול, לפגוש אנשים וללחום בפחדים. אני רק מקווה שהרגש הזה הוא לא אחד מבלאגן רגשות שאני חווה בגיל הזה. אני רק מקווה שהרגש הזה ישאר כאן לצידי, ואם לא לתמיד אז לפחות לתקופה הזאת. כי אני כל כך זקוקה לזה.

אני לא שונאת את עצמי.
אני מודעת לעובדה שאני לא מושלמת ויש מקום לגדילה
אך אני גם לא כיעור של בן אדם מהלך על שניים.
הגעתי למסקנה שנבראתי בצורה אחת ואני לא אוכל לשנות אותה לא משנה כמה אני אנסה.
אז במקום לבכות על מה שהיה ועל מה שלא ניתן להשפעה או שינוי,
אני אנסה פשוט לקבל את עצמי.
עם כל המגרעות ואם כל הבעיות.

סיימתי את הקרב עקוב הדמים שלחמתי עם עצמי,
זה לקח לי הרבה זמן אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא,
אני לא האויב של עצמי.
הצמאה חדלה, ושיטפון השימחה הגיע.