צעד נגד המוות 

הפרק הראשון

הפרק השני

הפרק השלישי

הפרק הרביעי- כשידוע מה צופה העתיד.

מה שהתרחש שעות ספורות אחר כך אינני זוכרת. אותו יום כחלום בלהות חרוט אי שם בעומקי ליבי. לא אשכח את הנסיעה הביתה. לא אשכח את מליחות אוויר המונית מהדמעות שלא פסקו לרדת מפניי אימי. לא אתן לזיכרונות שעיצבו אותי, אלא שחיזקו אותי ואיפשרו לי להיות מי שאני כיום להישכח. אומרים שאדם יודע לאן הוא הולך רק בתנאי שהוא יודע מאין בא, ואת השביל שהוביל אותי למי שאני כיום לא אמחק, למרות מיספר הקוצים, הדרדרים והמיכשולים שניצבו בדרך.

חלק מפולחן מעולם לא הייתי, רק האמנתי בקיומו של האל, ומהדת רחוקה אנוכי מיספר רב של שנות אור אך תמיד האמנתי שהעבר הוא יותר מצירוף מיקרים. שאנו חיים עם מטרה יחודית, כל אחד עם הילה בצבע שונה במיקצת מהאחר והעבר מלמד, מחזק ואף מנער את עצם מהותנו רק על מנת לעזור לנו להיתגבר על הצפוי לקרות בעתיד.

לעולם לא אשכח את הנסיעה הביתה.

כשהגענו הביתה הלבנה כבר הספיקה לעלות ולהחליף את מקומה של השמש, הכוכבים ניצנצו להם מבעד לחלון ולעיתים משב הרוח גרם לרשרוש הענפים הערומים. אני שכבתי על מיטתי, מתחת לסדינים והשמיכה העבה. אך כל השמיכות שבעולם לא יכלו להרגיע את גופי ולהפסיק את רעידתי. אני רעדתי, ולא רעדתי מקור אלא מפחד. שערות ידיי הזדקרו, גופי כערף עין התכסה במעטפת זיעה.

“ מה עשיתי? אלו עוונות חוללתי? מדוע בורא אתה מתעלל בי?” לחשתי בקול מחריש אוזניים.

“ אכן מעולם לא שמרתי את מצוותיך, אך אמונתי אף לדקה לא פסקה, אנוכי עפר ודם, פשעיי רבים אך גם כן רחמייך. הסתכל נא על הוריי, הם לא אשמים בדבר. מדוע אתה הורס את מישפחתי? ככוס זכוכית שובר אותם לרסיסים לא ניתנים להדבקה? אם חטאתי שלח את הממית עתה, שים קץ לחיי, עזוב את הוריי".

באותו לילה לא נירדמתי, בנס לא טבעתי בשלוליות המים שיצרתי מסביבי. איכשהו הדקות עברו והכוכבים נעלמו.

נקבע לי תור לאורטופד כבר באותו יום. שוב מצאתי את עצמי במונית מחניקה נוסעת לכיוון תל אביב. אימי הפעם לא בכתה, אולי מפני שמלאי דמעותייה נגמר או אולי מפני ששבה לתפקידה כאימא והחליטה לשרת כדוגמא חיה מלאת אומץ כגיבור עם חרב.

ניכנסנו למרפאה, אימי בראש הפלוגה המישפחתית.

“הניתן לעזור?", שאלה המזכירה ואותו קול מוכר ומקצועי צילצל שוב באוזניי.

“אנו כאן לאורטופד, תור לשמונה וחצי, משפחת פרלמן", אימי ענתה בחריצות.

“המתנו כאן בבקשה, הרופא יקרא לכם עוד מעט", היא אמרה והצביעה לכיוון הכיסאות. הוריי התיישבו והיא נעלמה בחזרה מאחוריי מסך המחשב.

אחרי מספר לא רב של דקות יצא הרופא וקרא לנו להיכנס לחדרו. שוב אימי קמה ראשונה וכמקפדת מבצעת את כל מה שכלול במושג הצבאי "אחרי", הובילה אותי ואת אבי לכיוון הדלת.

שוב הוזמנו להתיישב. הוריי ממול לרופא ואני לידו, הלוקה.

“בחנתי את צילום הרנטגן של ביתך", הוא אמר בקול נמוך.

“ואכן יש לה עקמת נעורים" הוא המשיך.

“עקמת הינה סטייה של עמוד השידרה מקו האמצע" הוא קם והצביע לכיוון צילום גבי. “לביתך יש עקומה כפולה, עקומה הידועה כאות S . כפי שהרופא  שהפנה אותכם כאן הסביר, יש שלוש שיטות בהן אנו פועלים במצב של עקמת. הראשונה היא התעלמות, בה אנו לא עושים כלום חוץ מרנטגן שנתי בו אנו רק בוחנים את הזווית וכול עוד היא לא גודלת לא עושים כלום. בשיטה הזאת אנו לא נוכל לפעול בגלל הזווית הגבוהה.”

אם לא שיטה א' אז שיטה ב' או ג', וכמילותיו של הרופא ההוא הידהדו בראשי, פרצתי בבכי מר.

“בשיטה ג' גם כן לא ניפעל לעכשיו אך צר לי לאכזב יכול להיות שניצטרך לנתח בעתיד. כאורטופד אני חושב שלא נישאר לנו יותר מלהלביש אותה במחוך. מכשיר גב למשך שנות התבגרותה".

הוא סימל בידיו לחכות ויצא למשך כמה דקות.

כשחזר החזיק בידו את המחוך. וכשהבנתי מה יעטוף את גופי במשך מיספר שנים חשכו עיניי.

מעולם לא בכיתי כפי שבכיתי באותו חדר, מעולם לא רציתי למות כפי שרציתי אז .צבטתי את ידי עד שגרמתי לדימומה, לא יכלתי לחיות עם העובדה שאני בוהה  בעתידי.

אספתי כוחות ובצעקה פלטתי "אימא".

* והתמונה עדיין, אחרי 5 שנים, כואבת.

צעד נגד המוות

הפרק הראשון

הפרק השני

הפרק השלישי- מוטציה.

בביקור האחרון שלנו התבקשנו לעבור צילום רנטגן של הריאות, רק כדי לוודא שאנו לא חולים באיזושהי מחלה מסויימת שתעקב את חלום אימי לחיות באוסטרליה. צילומי הרנטגן של כולם הראו ריאות נקיות שפועלות כצריך אך הצילום שלי הראה יותר מזה. שם, מאחורי הריאות והסרעפת, הסתתר לו עמוד השידרה ובמקום להיות מוצב כעמוד הוא התפטל לו כנחש. שלי, לא כמו של כולם, היה עמוד לא ישר. שלי, לא כמו של כולם, היה עקום. אז, לא אמרו הרבה לאימי. אבי במשך שבועיים התחננן מימני לשבת זקוף. הוא אף הספיק לקנות מזרון חדש אורטופדי שהבטיח "שינה טובה ותקינה לגב ולעמוד השידרה". אך אני ידעתי יותר מכולם. מגיל צעיר רציתי להיות רופאה. מגיל צעיר אהבתי לצפות בתוכניות על גוף האדם. עוד בילדותי כשהוריי היו קונים לי בובות ברבי במקום לשחק עימן הייתי בוחרת לשבור אותן לחלקים. הייתי מוציאה את הראש ממקומו, את הידיים ואת הרגליים, ואז, כמו כל ילדה בגיל חמש הייתי מוצאת מפלט בעולם הדימיוני ומשחקת ברופאה וחולה. הייתי מנתחת את הבובות ומחברת בחזרה את החלקים. הוריי, שלא אהבו לראות אותי הורסת את מתנותיהם, קיבלו את גורלם, מעתה הם מגדלים לא רק ילדה אלא ילדה ששואפת להיות רופאה. וכשהם היו יוצאים בערב וסבתי הייתה מתבקת לשמור עליי, הייתי מנצלת את ההזידמנות ומעבירה את זמני מול מסך הטלויזיה, צופה בתוכניות שמתקשרות לרפואה ומדע.

זה היה יום חורפי, חצי שנה לפני הרנטגן, שצפיתי בתוכנית מרתקת. בחוץ הרוחות נשבו ואיתן גם עלי השלכת. התיישבתי כהרגלי מול מסך הטלויזיה עם כוס תה חם והתכוננתי לצפות. התוכנית, כמו רוב התוכניות הטובות, הייתה באנגלית עם כתוביות נעות, ואני שעוד לא כל כך ידעתי לקרוא, הסתפקתי לראות את התמונות ולהאזין למילים הלא מוכרות. הם הראו צילום רנטגן של ילדה בגילי, וגם לה היה גב עקום. הם הראו אותה את הילדה והילדה הייתה, כפי שאני זוכרת "מוטציה". עם כתפיים לא ישרות, עם צוואר לא ישר, הילדה הזאת לא הייתה כמו כולם.אני זוכרת שחשבתי לעצמי "היום עם ההתקדמות הטכנולוגית, אין כאלה אנשים בעולם". הודתי לבורא על המדע והכלים שהוא נתן לבני התמותה והמשכתי בתוכניות יומי.

לא יכלתי להודות, פחדתי לפלוט את מילותיי החוצה. ידעתי אך בחרתי לא לדעת, מה שהיה לילדה היה גם לי.

“בקשר לרנטגן", הרופא אמר, “ניתן לראות שביתך לוקה בעקמת" והפנה את מבטו לאימי.

“ברוב המיקרים זה לא כל כך חמור ובעל השפעות מינימליות לעתיד"

הוא עצר לשניה והתחיל לשחק עם העט שלו ואני נשמתי נשימה עמוקה והעלתי חיוך רחב על פני.

“אך במיקרה שלה, המצב דיי חמור. עקמת נעורים נגרמת בלי שום סיבה ידועה. מה שידוע לנו שברוב המיקרים, העצמות גודלות יותר מהר מהגוף ובגלל חוסר המקום, כמו במיקרה הזה, הם משנות צורה או מטפטלות. אם היינו חיים על הירח, לא הייתה שום בעיה.העצמות היו מתעקמות להן והמצב לא היה מחמיר בגלל חוסר המשיכה מטה. אך כאן, אם לא ננקוט צעדים המצב עלול להחמיר. אני לא אורטופד מוסמך ולכן אני לא כל כך בטוח על השלבים בטיפול אך אני יודע שיקרה אחד משלושה מצבים. הראשון הוא שהרופא יחליט שזווית העקמת לא כל כך חמורה ויחליט פשוט לבצע רנטגן שנתי ולוודא שהכל בסדר, השני הוא לבישת מחוך במשך גיל ההתבגרות והשלישי הוא לעבור ניתוח בו יכניסו שני מוטות ברזל לתמיכת עמוד השידרה וכך יפסיקו את התעקמותו".

חיוכי נעלם והדממה ששררה בחדר החרישה כולם. אימי פרצה בבכי מר והתחילה למלמל כמה מילים ברוסית שלא כל כך הבנתי. מעולם לא ראיתי את אימי בוכה ככה. היא תמיד הייתה האמיצה מבינינו, אף פעם לא העיזה להראות סימני חולשה או תבוסה, היא אף פעם לא בכתה מולי ותמיד אמרה לי שהדמעות המלוחות לא ישנו כלום, משחק החיים בידינו. אך במרפאה, ישיבתה חסרת הישע ועינייה הנפוחות הראו לי שהפעם המצב אכן חמור. זה לא עוד מקרה בו ניתן לזייף חיוך ולשחק כגיבור בלי פחד, הפעם המצב סבור להיות רציני.

“קחו כמה דקות לעקל את החדשות, צאו לנשום אוויר צלול וחזרו כשתרגעו", הרופא עודד.

אימא בקושי הצליחה לעמוד על רגליה וביקשה את תמיכתו של אבא. אחי הסתכל על שניהם עם פנים מבוהלות, הוא מעולם לא ראה ככה את הוריו. ואני, רק חשבתי על המוטציה. אומרים שלפני המוות החיים עוברים כסירטון, לא הייתי בטוחה עד כמה קרובה אני אל המוות אך במוחי עברה מחדש אותה התוכנית. תמונות של אותה הילדה הועלו במחשבתי. יכלתי לראות אותה כאילו היא עומדת מולי. זכרתי איך היא ניראה וזכרתי איך הודתי לבורא. מה עשיתי? אלו עוונות חוללתי? על מה נענשת עתה?. יצאנו מחדר הרופאה ואט אט התקדמנו לכיוון הרחוב הסוער.

אבא הושיב את אימא על הספסל שהיה בפינה ורץ לכיוון הסופר סל כדי לקנות נייר טישו וכדור כדי להפחית את כאב הראש. אני עמדתי ליד אימא כמו גולם, אוחזת את ידה ובוהה במדרכה. שמעתי קולות צחוק ברקע, שמעתי ילדים מדברים על מה שעבר להם בבית ספר אך יותר מכל שמעתי את הבכי המר, הרגשתי את הפחד ואי הידיעה באוויר. אחרי דקות שהורגשו כשנים, אבי חזר . בידו שקית עם קופסאת טישו, כדורים וחפיסת סיגריות. הוא נתן לאימא את הטישו, הדליק את הסיגריה ונשם נשימה עמוקה. אחרי חצי שנה בה הוא נגמל מהתמכרותו הוא חזר לעשן והפעם איני כעסתי. שתקתי והצטרפתי לבכי. שתקתי ולא אמרתי אף מילה אחת.

אם אתם גם רוצים לדעת את ההמשך, הצטרפו כמנויים ותדעו מתי העידכון הבא.

צעד נגד המוות

הפרק הראשון

פרק שני- סבתא ושמה אנה

נכנסנו אל חדרו של הרופא. על שולחן מלא בניירות וספרי רפואה הוא נשען כשידיו שלובות זו לצד זו. גבר מבוגר ורציני עם פנים חמוצות במיקצת וקול חרוד.

"שבו בבקשה" הוא ביקש בנימוס,  הוריי התיישבו על שני הכיסאות שניצבו ממול שולחנו ואני ואחי נשארנו עומדים. עבודתו לא הייתה חדשה ובלי חשק לבזבז את זמננו או יותר נכון את זמנו היקר הוא התחיל לשאול את השאלות הבסיסיות.

"סכרת?" הוריי ענו בשלילה.

"מחלות לב?"

"צהבת?, אדמת, לחץ דם גבוה, איידס?"

הוא המשיך לציין מגוון רחב של שאלות והוריי המשיכו לענות לו בשלילה. אני לא כל כך בטוחה כמה זמן השיחה נמשכה, את הזמן העברתי בוהה מעבר לחלון. הנחתי את ראשי על מסעד הכיסא ונתנתי למחשבותיי לרחף. גל של זיכרון מתוק העלה באפי את ריחו הדחוס של חדרה של סבתא בחורף, כל כך אתגעגע לחיסרונה, למגע ידיה הרועדות, לשיערה הארוך שהייתי קולעת מדי יום.  כמה אהבתי לקום מוקדם בבוקר יום שבת ולהיכנס למיטתה. סבתא תמיד הייתה מעמידה פני ישנה כדי שלא אחשוב שהערתי אותה.הייתי שוכבת שם במשך דקות ארוכות, מנסה בכל כוחי לא להזיז את גופי וליצור רעש מיותר. המיזרון של מיטתה של סבתא היה בלא הרבה שנים צעיר מימנה וכל תנועה אף נשימה עמוקה הייתה גורמת לחריקת הקפיצים.

בימי החופש הגדול, סבתי הייתה יוזמת לי כל יום תוכנית בילוי חדשה. כל יום שני היינו מכינות ביחד "פילמני". לה היה סינר ולי היה סינר. לה היה קרש חיתוך ולי היה קרש חיתוך. היינו מכינות בצק ביחד ואז מחלקות בינינו את העיסה. היא הייתה מוסיפה את התרכיבים ואני, מבצעת את פקודתה הייתי עם אצבעותיי מערבבת את הכל. אחרי חצי שעה בה עמדתי מוכה בתימהון למראה הבצק התופח סבתי הייתה ניכנסת שוב למיטבח. היא הייתה מחייכת וחיוכה היה מדגיש את גילה. היא הייתה מחייכת וחושפת את שיניה התותבות, מלטפת את ראשי ולוחשת באוזניי "מוכנה לבשל?" במבטא רוסי. הייתי עונה בחיוב כשעיניי קורנות התלהבות רבה. היא הייתה מגישה לי את קרש החיתוך הקטן ואני הייתי שמה אותו על כיסא השולחן. כך היינו עומלות ביחד כנמלות. היא הייתה מכינה על השולחן ואני הייתי מכינה על הכיסא, מתאמצת לא ללכך את הריצפה בקמח ובבצק דביק. לעיתים הייתי צובטת קצת מחלקת הבצק שלה, היא הייתה מעלימה עין ואני הייתי גאה שהצלחתי להגדיל את חלקתי.

"עם בשר או תפוחי אדמה?" היא הייתה שואלת.

ואני, שכבר יכלתי לדמיין את עצמי זוללת הייתי עונה "גם וגם".

היא הייתה אז צוחקת ומפליגה בסיפורים על עברה:

"כשאני הייתי בגילך פרצה המילחמה ולא הייתה לי בחירה. היינו אוכלים קליפות תפוחי אדמה מפחי אשפה, כל דבר בכדי שנוכל לשרוד"

"מילחמה?" הייתי עונה ועל פני כחותמת סימן שאלה.

היא הייתה מספרת לי על עברה, על מישפחתה שניספה בשואה אך סיפורים אלא לא עיניינו אותי אז. אני רק חיכיתי עד שתבשל את הפילמני, רק חיכיתי לאכול עד מה שהכנתי במו ידיי. סבתי לא הייתה צריכה לאמר לי מתי הארוחה הייתה מוכנה, ידעתי ברגע שיכלתי להרגיש את הניחוח המגרה באוויר. אז היינו מתיישבות ביחד מסביב לשולחן ואוכלות להנאתנו כשלעיתים אני פולטת מילות הנאה.

"סבתא, הפעם באמת חוללת ניסים, זה הרבה יותר טעים מהטעם שאני זוכרת מפעם שעברה ואל תדאגי הזיכרונות מפעם שעברה היו גם מאוד נעימים" הייתי אומרת בפה מלא.

"לא מדברים בשעת סעודה פן תיחנקי חס וחלילה" היא הייתה עונה לי בקול עדין.

שנה שנתיים עברו וסבתי הזדקנה בבת אחת, פסקנו לבשל ביחד ואת רוב זמנה היא העבירה במיטה צופה בערוץ הישראלי לדוברי רוסית.

לפתע ,הרגשתי את אימי אוחזת בכתף הימנית שלי בחוזקה וכערף עין מחשבותיי חזרו למרפאה. לחושת נקיפות מצפון על זה שאני לא יודעת כלל וכלל על סבתי היקרה פניי הרופא פנו לכיווני.