עולם מתמלא באיבה, בסלידה,ביגון ובמיחוש

בשתיקות התקווה, היושר, הכנות וההגיון

על כפות המאזניים נחים על אותו קו ראיה

מצד אחד הדומיה ומצד שני הגריעות

ידיים חדלו להוביל את הדרך ליעד

עדשת העין כבר התרגלה לחשכה הסמיכה

מלאך המוות גבר בקרב עכור דמים

חללים מוטלים

האושר, השימחה, האמונה מדממים

ניחוח הרשע מתנשא באוויר

מושב רוח קל את הקור מקדים

עצים נגד רצונם מתפשטים

ענפים עירומים- חומים, כהים.

שקט מחריש אוזניים

פחד עובד מסביב לשעון

אך המערכה עוד לא תמה

שמיי הכחול רק החלו לשנות את צבעם לשני

מבין כל מותקפי האימה

רועדת אך לא מוכנה להרים ידיים פוסעת הקינאה

נוטפת זיעה, דוחקת את פחד אל מקומות שמעולם לא האמינה שיש ביכולה לדחוק

גם היא רוצה להיות, גם היא רוצה ללחום

אולם הרוע איתן, הקינאה הייתה עוד יותר

אולם הרשע רב כוח, הקינאה עוד יותר

אותו קרב קבע את כיוון סבב הגלגל

הקינאה אכן ניצחה

במקום הרשע התיישבה.

לכל הקוראים במשך כימעט חמשת השנים בהן הבלוג שלי היה פעיל, תודה רבה.

בין אם ניכנסתם, אם הגבתם או סתם עברתם- תודה.

אחרי שנים רבות, אני יכולה לומר בקול רם, שאני אוהבת אותי את עצמי ואנוכי.

אני גאה במקומי בעולם, גאה בדרך שבחרתי, גאה במעשי.

לראשונה, אני לא רחוקה מהאושר.

אני מריחה אותו, הוא קרב וצועד לכיווני בצעדי ענק.

מהפוסט הראשון בו התלוננתי על אחי ועד הפוסטים הלא כל כך ישנים, יצירות השירה שלי וספר חיי שהתחלתי אך עוד לא סיימתי ניתן לומר ללא ספק שהשתנתי. אני כבר לא אותה אחת. שני שונה במקצת והשוני הזה מייחד אותי משאר בני התמותה.

סיימתי כיתה יא'. מחר אקבל את ציוני בחינות הבגרות.

החופש רק התחיל ואני מתכוונת לחייך לקשיים ולעבור את כל המיכשולים שהבורא יציב לפני.

אני עוד אעתכן, אני יודעת שלא אוכל להעלם מפרק כה חשוב בעבר.

הבלוג הזה היה יותר ממקום מפלט, הואהיה מחנך, מורה, עוזר.

בלוגי היקר- תודה רבה.

אני עוד אחזור.

זאת לא נטישה אלא רק עזיבה זמנית.

תודה,

ההיא מאוסטרליה.