Dreams Of Hope

[ואם אני הגעתי למצב של מרתון שירי פולין ועוד בעברית ועוד של אביתר בנאי,

המצב לא משהו]

מרתון שירי פולין הזה מוביל אותי לדיכאון כללי,

ואז אני מגיעה לשירים כמו 'עכשיו טוב' [הקישורים המתאימים כביכול של יוטיוב, חייבים לגרום לי לבכות],

ואז אני נזכרת שעוד 9 חודשים אני בצבא

ושיש לי לא מעט חברים בצבא או אנשים שמתקרבים מאוד לשם,

ושהחבר הכי טוב שלי הוא חלק מיחידת המתאבדים של צה"ל [מורעל פסיכופט של הנדסה קרבית],

וש... בעע.

לפעמים עולות בי התלבטויות שכאלה,

אם זה בכלל שווה את כל מה שאני עוברת,

הניצול הזה והכאב וההשפלה, לפעמים.

נראה לי שבסופו של דבר זה יהיה שווה את זה,

אבל כרגע... אני רק רוצה להכיר עיוור ממש נחמד.

שמתם לב שאחרי סערה רצינית כמו שהייתה היום,

יש שקט, דממה של ממש,

ומתי שיוצאים החוצה בשלוש בבוקר לרוץ ולחשוב קצת אז בסופו של דבר עוצרים ופשוט מקשיבים לשקט?

תנסו פעם.

ובנוסף לזה, אני גם ממש ממש ממש רוצה להתגייס כבר ולעוף מהחור הצבוע הזה שנקרא השכבה שלי,

שבה אין לך לעולם רגע מנוחה ואתה תמיד צריך להוכיח את עצמך ולהסתתר מאחורי מיליון הגנות

של אדישות וצחוק מזוייף ו-וולגריות,

ואתה תמיד צריך לעמוד על המשמר למקרה שמישהו יחשוב שזה מההההזה מצחיק למשל,

לזרוק עליך משהו או לא להפסיק לצחוק עליך גם חודשיים אחרי שהסיפור בינך לבין ההוא נגמר,

למרות שברור לכולם שהוא יצא מניאק ושאת לא רוצה לראות אותו יותר בחיים,

מה שמאוד מתקשר לי לנושא הבא אבל עליו תקראו אח"כ.

הסיכום הוא,

שאני פשוט רוצה לקחת את עצמי,

לעוף מהמקום הזה, ולפתוח דף חדש במקום שאף אחד לא מכיר אותי,

יודע מי אני ומאיפה באתי ושאני אוכל פשוט להיות אני כמו שאני בוחרת.

ובקיצור... אני מתה להתגייס.

ויאללה לשיזפון או בהל"צ?

ורק... מזל שיש לי את הבודדים האלה שבאמת שם בשבילי,

כי כבר קשה לי להבדיל.

חוץ מזה שהבנתי גם שאני מאוד מאוד,

ממש,

אוהבת את הים ואחרי כמה ביקורי-אמצע הלילה מאוד ספונטניים,

הבנתי שפשוט אין.. אין על הים

"תפסיקי כבר לנסות לספק אנשים, תחשבי על עצמך"

אז... די. אני אנסה שלא יהיה לי אכפת אבל תמיד יהיה לי אכפת,

אבל עכשיו אני פשוט צריכה ללמוד להיות אס... אס..... נו, מה המילה הזאת? אסימון? אסרטיבית!

[סקפינה אהובתי]

וכשהם מציקים לי לגביו שוב אני אענה להם,

וכשאמא מתחילה עם השטויות שלה אני לא אשתוק יותר,

וכשהן שוב מתחילות להרים את האף מעלי אני אגיב על זה ולא אגיד "טוב" בכאילו אדישות ואתן לזה להרוס לי את כל היום,

ולא, אני לא אגיד ואעשה מה שמצפים ממני,

כי נמאס לי.

ממש ממש נמאס לי.