מחר הטיסה הגורלית שלנו לאוסטרליה.
שנים של התכווננות נפשית, חודשים של עבודה קשה,
הקרבה של קיץ שלם באילת למען עבודה במקום להנות מהשמש באירופה.
אני מוצאת את עצמי חרדה מהשינוי הקרב ובא,
מתמלאת במחשבות שליליות שאני לא רוצה אותן, לא מעוניינת בהם,
אין להם מקום בחיי.
רוצה להיות נקייה, יפה יותר פנימית, טהורה כמו הדרך בה בחרתי לחיות.
רוצה לדבר ברור יותר, חזק יותר, מבלי לפחד שמא ישמעו אותי.
רוצה להתגבר כבר על הטראומות מהעבר, כאילו באמת ניתן למחוק אותן כמחיקת מכחול.
רוצה לקבל את הכוח הנשי העוצמתי שאני כלכך מאמינה בו,
לא לפחד מביקורת או שפיטה,
ולומר את דעתי כשאני באמת מאמינה בה.
לא לברוח מעימותים כל הזמן בתבוסתנות.
וללמוד לקבל מחמאות כשמקומן להרים ולהעלות.
כל המזוודות ארוזות,
אני מוכנה ללכת.
הברכיים רועדות,
הביטחון העצמי מעט ירוד.
מזכירה לעצמי לנשום,
עמוק ככל שניתן.
יש לך את מתי שאוהב ומתחזק ומזכיר כל יום כמה את יפה,
ופשוטה, ואוהבת, ומוארת.
למקרה שאת לפעמים שוכחת כמה.
יש לך חברים תומכים שבעתיד היו רוצים לחלוק את כל החיים שלהם איתך.
יש לך משפחה אוהבת, ברוך השמש.
לאט לאט הם לומדים לפרגן לך, בדרך שלהם.
את חייבת לזכור, בדרך שלהם.
לומדת לקבל אהבה גם ללא שליטה עליה,
גם כשאת רוצה כלכך שיאהבו אותך, אולי קצת אחרת.
ויראו את זה בצורה אחרת,
אבל בחיים כמו בחיים את לא תמיד באור הזרקורים של כולם.
לא כל החיים יכולים להיות הנחיתה מהודו.
לאט לאט עם כל נחיתה חלק מהזרקורים נעלמים ואת פשוט אותה חן,
האחות הקטנה שיושבת בשולחן,
הבת המתוקה שמחייכת בדרכה ולעיתים גם מעירה את ההערות שלה שהיא מאמינה בהם.
רק רוצה לשפר להם את החיים בסך הכל,
שיהיו בריאים יותר,
שיקבלו מעט מהאור שאני קיבלתי על עצמי בשנים האחרונות.
וזה לא רק קשור למתי,
אני עשיתי את הכל. בדרכי שלי.
אני טסתי לקנדה לבד לגמרי, לבד. עבדתי ונסעתי אליו לקמבודיה. נכון, אליו.
כי אני האמנתי באהבה הזו שאני עדיין מאמינה בה בעמקי לבי שזו אהבה שכתבו עליה שירים במאה ה19.
אהבה שנראית אולי רק בסרטים, אולי כמו כוכב נופל בין מיליארדי כוכבים עומדים,
אהבה שנוצצת בדפי הזמן ומרפאה ומלמדת ובונה ומכילה כלכך הרבה...
אהבה שחולמים עליה.
כל זה, זה מתי.
והוא לא מושלם, הוא רק מושלם עבורי. כבר 4 שנים כאלו של התרגשות ואושר ופרפרים וניצוצות,
תמיכה והבנה והתאהבות כל בוקר מחדש.
זו המתנה הגדולה שלי, כי כנראה עשיתי מלא טוב בחיים האלה ובחיים הקודמים או משהו.
אולי הצלתי מלא חיים או שיניתי סדרי עולם ועזרתי לחסרי בית.
אולי בניתי גני ילדים, ושתלתי מלא עצים.
כנראה, כי קיבלתי דבר מואר ומקסים ואמיתי שרוצה ועושה רק טוב.
טהור,
טוהר.
רוב הימים אני מאושרת ושטותית, כי זה מתאפשר במרחב הפרטי שלנו.
אנחנו זה הבית אחד של השני, שתי נשמות שמאוחדות לאחת לעד.
לכן אני לא באמת מפחדת ממלבורן, אני יודעת שיהיה מדהים.
אני יודעת, כי למדנו לטייל כבר ואנחנו מקצועיים בנחיתות. אמנם זה שונה מכל דבר אחר שאי פעם עשינו,
אבל גם האיים הקנאריים היו חלום ענק, והודו בכלל...
ותמיד הסתדרנו. הגענו לברלין עם מעט ויצאנו מלאים בכלכך הרבה בנפש.. הכי הרבה שהיה לנו.
והגענו לקנדה עם 300 דולר בכיס... ויצאנו עם 5000.
ביחד יש כוח ענק..
רק צריך להאמין.
הפחד הזה, זה מחלה.
זה מתפשט בגוף וכואב למיגרנות ובחילות כאלו,
חוסר שינה שכזה.
הגוף מגיב מהפחד, זה מטלטל.
מטשטש את הראיה הנקייה של המוח שרק רוצה להאמין שהכל יהיה טוב,
ואמא תהיה בסדר, גם אם תהיה קצת עצובה היא תבין,
לאט לאט היא מבינה יותר שזו אני..
והנפש שלי היא נפש של ציפור שרק חייבת להמשיך לנדוד... לנדוד.
לראות עולם,
לצלול עם כרישים,
לחוות מדבר וחיים בואן.
כל מה שצריך ויכול להיות.
לנשום, לנשום עמוק...
ולא לפחד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
graceland~