"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

זה היה אולי כל כך אגואיסטי מצידי לחשוב שכאבך  קטן משלי.

ובשעות הקשות שישבנו בבית החולים והכל נראה כל כך מיותר,

כל כך טפל וחסר חשיבות לא הרפתי ממך.

כן, היה עליך  להבחן בעוד שני מבחנים ולסיים את כתיבת התזה.

אבל איזה חשיבות יש לאלה מול  מה שעמד לפני אביך.

שעות קשות, כאבים ....ימים ללא מרגוע ולילות עוד פחות....

והוא לא התיר לאיש פרט לנו (לך לאחותך ולי) להיכנס אליו. 

וסרבתי לקחת אחות מקצועית,

והעמסתי הכל על כתפי וגם על כתפיכן,

ואף אחת  לא קרסה!

ובתוך השעות הקשות, בין משמרת יום למשמרת לילה,

ישבת לידו עם המחברות. ו

ואולי דווקא מתוך סערת הנפש הבנת טוב יותר את  נפתולי המוח,

שמדי יום אני לומדת עד כמה קשה לפצח אותם.

והנה ב - 18 ביוני טקס סיום.

אינך יודעת עדין אם תסיימי בהצטיינות.

אבל זה ממש לא חשוב, מבחינתי את מעל ומעבר.

אז נכון  שממוצע ציונך הוא 96 או 97 (לא יפה, אני ממש לא זוכרת, אבל את ה - 100 של התזה אינני יכולה לשכוח!)

ונכון שזו נקודה שעושה את כל ההבדל,

אבל מהי אותך נקודה,

אם לזכותך עומדת נקודת זכות כל כך גדולה של כיבוד אב!