מרגש.
לפגוש את תלמידיך לאחר 25 שנים. את מרביתם לא ראיתי, נדמה לי שבעצם את כולם.
מעבר לחיבוקים ולנשיקות ולשאר תחושות הבטן קודם המפגש בתוכו.....
ההליכה הבייתה לבד.... מחשבות על מה שלוו את חצי היובל הזה.
מה היה מה החמצתי,
ואולי כדאי להתבונן על חצי הכוס המלאה.
לראות את השגי הילדים ולזכור שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו.
כל שפעת החיויכים.
אפשר לתאר כל פרט ופרט....ממרגע הכניסה ועד ההליכה השפופה הבייתה.
לסכם מי הייתי , מה אני....
כל דקה בפגישה הזו היא עולם ומלואו.
ואני בוחנת את התובנות העולות...
מנסה לתהות ביני ובין עצמי מהו הרגע החזק ביותר?
כן, ואני יכולה לסמן אותו:
החיבוק האחרון לתלמידה ששכלה את בעלה בנובמבר האחרון.
איזה שותפות גורל.
כמה כאב.
התבוננתי בה
אלמנה צעירה,
שדופה, חרושת קמטים
טבעת נישואין עדין על אצבעה
שוב חוזרת אל עצמי ותוהה.
שוב חוזרת אל רגעי הנפילה ויודעת כי נכון שיש כאב גדול ועצום יותר, אבל הוא לא מפוגג כהוא זה את כאבי
הוא לא מתייג אותי במקום אחר, גם אם אני מתבקשת לעשות כן, גם אם לכל אחד מסביב יש מה לומר,
לתת עצה,
לחשוב שהוא יודע את הנסוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
