כן, שמתי לב.....
ואולי לא היה לי מה לומר, ואולי מה שהיה לי לומר לא עניין את העולם.
בחיי התנגן רק משפט אחד, והוא היה צבוע בצבע אפור.
והעולם אוהב צבעים מחייכים.
לפעמים גם את האפור אפשר לחדש כדי שגם הוא לא יראה דהוי,
אבל לא היה באמתחתי מברשת ועוד פחות ידי רפו ולא היה ביכולתן לאחוז את המברשת.
לכן הדף נותר לבן. בוהק בחן המיוחד השמור לצבע הלבן.
למה חזרתי?
כי כפי שהגדרתי פעם את עצמי אינני בורחת, אבל כל העת אני במנוסה.
עייפתי.
ועכשיו אני יושבת לנוח. אולי מתחברת לכותרת "מצאתי את עצמי".
במידה מסויימת להבין שאינני במרדף ההספקים
שאינני במרדף אחר שום דבר שאני יכולה להגדיר אותו, ההבנה הזו מאפשרת לי
לחוש תחושת רוגע.
כמה זמן זה ימשך?
ימים יגידו
אולם מה אכפת לי מימים, אני רוצה להתנהל כרגע.... ולצבוע את האפור במעט לבן או אולי ורד...
ממילא עוורת צבעים אני
ואת העומד מנגד צריך הזולת לראות... אז שיצא הזולת אל שדה חיי
אני שם יושבת על אבן בצידי הדרך
לא מוחה דמעה
לא מוחה זעה
רק יושבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
