"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

כשאפסו המילים

אני עורמת על עצמי אפסים  אחרים

במשקל עודף של רגשות

מטה כף המאזנים אל צד אפל.

שאול מחשבות בולס אל עצמו

 עוד ועוד.

 בחוץ בוקעת  מנגית עוּד

כל כך מלודית

 וכל כך דיסוננאנסית אל מצבי.

 אני נקרעת בין הצורך לתת דין וחשבון

 ובין

 הדין שנכפה עלי.

דין עבדות למולך  הזמן.

והוא עריץ

והוא נוגס

וכלי    נשקי

 הרפיסות.

 נותנת לו לכבוש אותי בקלות

ואני משקלי מנמיך את גובהי

ובנחש   אישיותי מנשקת את עפר רגליו

ושוכחת

פעם הייתי ארי.

 היום רק במשקל  ארי.

 מה דין אתן מחר לשואלי?

איך אתרץ את רפיון אשיותי?