אחד החלומות שכנראה כבר לא אגשים הוא לכתוב עבודת ד"ר באנתרופולוגיה.
מאז שגיליתי את נפלאות הרשת גיליתי שאפשר לעקוב אחר מהות האדם גם באמצעות
הרגלי הכניסה שלו אל ה"רשת". או אולי איך אדם נופל ברשת?
מה לזה ולעבודת דוקטורט, למען האמת , אין ביניהם דבר להוציא הצורך הפנימי למצוא
מסגרת לעגן את החשיבה. אבל מאחר והשלמתי עם העובדה שמחקר מדעי לא אעשה
אכתוב כאן מעט הגיגים על יצר המציצנות שהתפתח בקרבי בעקבות הגלישה כאן.
וכדי לא להלבין את פני לא אספר היכן אני עוד גולשת.... אבל דווקא השוטטות בעולם הפרוץ הזה,
עולם נטול הגבולות, עולם זה חשף בפני קשת רחבה של אנשים שעליהם אני רוצה לכתוב.
במהלך הגלישה הבנתי שניתן לפלח את הגולשים על פי אמות מידה קובועות מראש.
אמות מידה שאני יכולה ליצור, ולאחר מכן לבחון האם וכיצד מתמלאת הטבלה הריקה שלי.
נכון שצריך הרבה סבלנות, צריך לעבור על המון חומר לא ממוקד, אקראי - מה שבהחלט
הופך את זה לעוד פחות מדעי. נו, באמת אבל האם הכל צריך להפוך חומר למאמר?
מאחר ולא, אני רוצה לכתוב כאן על אי אילו דמויות - לשרטט כמה פורטרטים, כפי שעיני צדה אותם.
וכמובן כמו שכותב כל סופר בדש הספר, כל דמיון בין המתואר למציאות מקרי בהחלט.
מתוך אין סוף החיתוכים האפשריים: גברים - נשים, ילדים - בוגרים, חיילים - קבנ"יסטים,
זיינים - שמרנים, כותבים כפייתים, וסתם עוברי אורח, אנסה להתמקד באלה שאהבתי.
אז למלאכה....(בגלל המדגם נטשתי לרגע)
אתחיל באחד הססגוניים, כוכב קבוע בעושי הטורים. למרות השיבה שזרקה בשערי, אני קוראת אותו בשקיקה
אין ספק, שלו הייתי צריכה להכתיר את מצבי ביחס לאישיותו היית כותבת, שהוא עושה לי בית ספר להשלמת פערים.
בימים שנחה עלי הרוח אני מזמינה את אישי נותנת לו להציץ, מה יש שילמד, אף פעם לא מאוחר.
ובעלי הרומני הצנוע, שגסות לא עלתה אף פעם על דל שפתיו... (הוא ממש כמו איזה פולניה שאצלה הילדים באים לעולם מתוך ספר. כי סקס- הוא דבר גס - הס מלדבר!) אז כשנחה עלי המוזה את הבלוג הכחול אני מספרת על תקן של סרט כחול.
לשמחתי, אני אוהבת את הבלוג הכחול לא בגלל מהותו, אלא בעיקר בגלל האישיות העומדת מאחוריה. פעם ברגע של חולשה הצעתי לו לקנות ממנו את הזכויות על מנת להפוך אותם לספר... הוא הרים את הכפפה, אבל כנראה שזה יצטרך לחכות ליום בו אהיה ממש משועממת.
ולבעל הבלוג, בחור שנון. נכון שהרבה אינפורמציה פיזר הבחור וצבע נוצותיו כטווס, אבל מעבר ליכולת התיאור המפורטת העסיסית, המגירה ריר מכל מיני מקומות אפלים בנשמתי אני עוקבת בשקיקה בעיקר אחר התנהלות התגובות.
בכלל למדתי שהתגובות הן חלק לא פחות חשוב ולעיתים הרבה יותר מעניין. ביושר, סבלנותי לא עמדה במבחן במקרה שלו
שרשרת של תגובות קנטרניות, לא אחת מטופשות.קהל קוראים שהגיע בשל סיפוריו מושכי האש.
לי לכשלעצמי היה עצוב לגלות כי כך נראות בנות ישראל הענוות והחסודות.
זכור לי פוסט מקרי שבו הציג לראווה את חמודותיה של הנערה האקראית בה פגש. הוא זכר לכתוב כי ריטש בהנאה רבה לא רק את אבריה אלא גם את הפרחים שעל הסדינים, לא כדי שחלילה מישהו לא יזהה אותה אלא לא יזהה אותו... וכך
מצטייר אותו גברבר, איש משכיל, חד לשון... ואני תוהה, רגע, הרי אחד שכזה היה יכול להיות חתן פוטנציאלי לבתי.
ובמבט נוסף, האם גם בתי הייתה מסכימה להיכנס באופן מקרי אל מטתו של להיט כל הבנות ואחר להתיר לו לפרסם את תמונתה בראש חוצות, כן בלי ראש!
אז האיש שמאחורי הכתוב הוא לא רק מושא סקרנות, אלא האיש שמאחורי הכתוב הוא מבחינתי שקף לאיש שבנסיבות היפוטטיות היה יכול להיות מבאי ביתי....ואינני חלילה שופטת, אני מציירת את מה שאני קולטת. ואת אשר אני קולטת אני מנסה להבין. אולי בינתי מוגבלת, אולי אני שמרנית, אולי לא מספיק מפוקחת ,אחת שלא מסוגלת לראות את השינוי בכל הקורה בחברה. זאת בדיוק הסיבה שאני כותבת - מבקרת את עצמי.
ולשם האיזון רציתי לכתוב על בחורה אחת שאירוטיקה אצלה הוא שם המשחק, אולי היא אינה מתחרה רצינית
לאותו אחד שעומד בכבוד בראש הרשימה, אבל גם אצלה אפשר ללמוד שיעור ולא בגמרא. והייתה עוד אחת שכזאת שסגרה את בלוגה(כמה חבל) גם אצלה הייתי לוקחת שיעורים לשיפור תשתמיש המיטה.
אבל אני רוצה לכתוב דווקא על אחת שפתחה את בלוגה במקביל אלי. אחת שאני עוקבת אחר כתיבתה.
לא אינני מגיבה אצלה והיא לא אצלי, נו טוב אני שייכת למנזר המתבודדים וטוב שכך,
אבל אני מקדישה לה את המילים משום שלפעמים נדמה לי שאני מקנאה מהמון סיבות מטופשות ובלתי מוצדקות.
בחורה שכותבת בשביל החבר'ה, תמיד בקריצה. מפוסט לפוסט היא מחדדת את השנינה.
יש לה כמה עוזרים טובים המסייעים בידה על ידי כך שגוררים אותה בלשונה וטוב שכך.
אני מקנאה כי אינני יכולה לכתוב על הטיפשי או על מה שעשתה אתמול הבת מתוך שינה.
השיגרתי הוא מבחינתי מחוץ לתחום, אוסף של מילים על התנהלות ביתי או מנהגי חיי לא נראים לי
כמשהו שצריך להוות מקור עלייה לרגל. אני כנראה עדין מאמינה שצריך שאדם ינשוך כלב כדי שהידיעה תהיה מעניינת.
אבל אני מוצאת עצמי מזילה דמעה, כי לה מריעים ואני כמו פולניה טובה נשארת בחושך עם עצמי.
תמיד ידעתי שההומור שלי אנגלי שטוח מנוסר יבש, גם אם אין יום אחד כזה באנגליה הלחה.
אז בעיני היא מייצגת את הישראלית הנורמטיבית, היודעת להפוך את השגרה למשהו מחוייך,
אז מה אם לפעמים צריך להציג את המציאות כמו משהו שהוא על גבול כל הצרכים הנמוכים, שוב אני חוזרת אל הפולניות שבי
מה יש אסור לדבר על כך בפומבי?
מה פלא שהיא זוכה לכל נקודות הזכות ואני יושבת בבית הבכות?
אצלה אפשר ללמוד שיעור על איך לכתוב בפתיחות, אין טאבו או איסור אין שום התחסדות.
היא שקף למה שהייתי רוצה להיות
ואני לא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
