"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

תחושת חוסר הנחת מזמזמת את השורות הבאות....

כשעמדתי על מרפסת בית החולים בפוזה של חוזה המדינה

רציתי לכנון את מה שלא היה ביד...

והדמעות ירדו מעליהן מקוננות את חוסר השליטה

הרגעי והמלווה עתיד בלתי ברור

ואתה  התעמרת בי,

נזפת

לר רחמת.

וזו שבאה ממול הרהיבה עוז ואמרה:

חבק אותה במקום לכעוס עליה!

והיא אפילו לא ידעה על מה?

ופרץ הדמעות

שבר את מחסום הבושה

וראשי הונח  על בטנך השמנה

מבקשת מעט חום, נוחם

ומבקשת את  יד הזמן

שתסב את הדברים לאותה נקודה

טרם בכיה.

 וידעתי כי  הגערות שלך הן הדרך שלך להתמודד

עם הקושי,

כי לך לא נאה להוריד דמעה.

ואם היום אני בוכה

חלק מן הדמעות הן גם בשבילך,

אני יודעת  את כאבך

שאינו מוצא לו נתיב להחצנה.