"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

הגעתי היום אל הקניון.

כן, אני מכירה את הפינה עם השולחנות העגולים  והכסאות הגבוהים,

אלה שמאד לא נוח לשבת עליהם, אבל ריח הקרפ ... מממ ... תמיד עושה חשק.

חבשתי את משקפי הבלש, כן כאלה  המסתירות את עיני אבל לא מונעות ממני לראות

ולו את  צל צלה של תנועה קטנה השייכת לאחר.

ידעתי מה אני מחפשת: זוג ג'ינס איכותיים החופנים בתוכם גזרה ספורטיבית, וחולצת  T שחורה.

משקפי שמש מונחים בזחיחות על מצח, עיתון "הארץ" המונח כלאחר יד על קצה ברך.

קפה קצר. בקבוק מים מינירליים. תפאורה הכרחית לבמט מחפש.

עינים יקדות.

גם שלו וגם שלי.

 הן ממש לא יפגשו, אבל כל אחד בלש אל מושא הוויה, שבאופן מוצהר הוא לא העז לומר אותו בקול לאיש.

שנאתי את הכסאות הגבוהים, אבל הפעם המטרה קדשה את הכסא.

בחרתי לשבת לידו. מרחרחת את ריח הבושם הנפלא, שהתערבב בריח הקרפ המתוק.

שנאתי שבעתים את ריח הקרפ, כי הוא העיב על הרי הגברי.

התבוננתי.

מנסה לפרש, כיצד מצליח לצוד במבטיו את זו שיפיל ברשתו.

מנסה להבין, מהו החוש  הששי שבו נחן, חוש המעינק לו יתרון יחסי

מנסה ללמוד, האם זו טכניקה, מיומנות, או סתם גבר בר מזל,

שכל זקורה נופלת שדודה לרגליו.

הדקות נוקפות.

כמו מומיה הוא אינו מסיט את עיניו.

תנועותיו מדודות.

מן חצי חיוך בזוית הפה, חיוך שמשדר כוחניות, נהנתנות, תאווה  לא מסוייגת

הן עוברות כמו במסדר

הרי  הן מגיעות לקניון הזה לא במקרה,

הן יודעות  את הרגליו

הן מתות להיות הקרבן הבא.