עורכת שולחן בצבעים של ורוד ולבן
במרוח שבין הנחת המזלג ובכף
חושבת על עוד שורה
שתתאים גם למפית
המגולגלת את תוך הכוס
גולשת אל חרוז
שילכד את כל באי השולחן
מחפשת נושא
להשיח בו בין קריאה לקריאה
פרשנות
או היתול
אז מה אם יש בכך גם דבר עבירה.
ומחשבותי נודדות אל מילים חדשות
כאלה שכל שנה אני קוראת אותן
אבל משום מה כל השנה לא מוצאת בהן עניין.
והנה לפתע בתוך האי סדר של הסדר
הן מרכזות את דעתי
ממקדות את מחשבתי
שלא תברח
מי יודע להיכן?
ובאֶחָת (כן כך זה מנוקד)
אני תוהה ובוהה מהו האחד בו אני הוגה
ויודעת היטב
את התשובה, והיא נדמית כל כך אגואיסטית
כזו שמכריחה אותי
לא לכתוב את השורה.
עורכת שולחן בורוד ולבן - קיטש אמיתי,
וכבר למדתי שקיטש הוא משהו שאנחנו אוהבים לשנוא
ובסדר תמיד מוזומנים לי(לנו) כל כך הרבה סיבות,
אבל אני מעדיפה
דווקא את השורות האלה
העולות במרווח שתיית הקפה והעוגות הטובות
לא להעלות.
ובאי הסדר הזה אף אחת לא סופרת קלוריות,
אלא אלא אם תרומתה לשורה מעניינת וחכמה.
אבל כשהאוכל עולה לראש - ומשטרת הקלוריות עייפה
איך אפשר לפתח כזו צפייה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
