תחושת הכעס האופפת אותי מניעה את מחשבותי.
זה מצחיק לומר מניעה, כי היא פשוט מצמיתה את יכולת ההבעה,
מאידך גיסא יושבת מול הצג בוהה ולא יכולה לו.
הוא פשוט מכניע אותי. (זה מה שנקרא מיקוד שליטה חיצוני - את הפנימי אבדתי)
לכאורה הייתי צריכה לחוש תחושת כף, כן לכאורה.
סלב...אמיתי - כוכבת טלויזיה. אני עצמי המומה מההופעהשלי על פני המסך.
איזה שלווה, איזה יכולת של שמירה על איפוק הבעות הפנים
שבדרך כלל מסגירות כל תחושת בטן הכי קלילה שלי.
דברתי באופן חותך, ממוקד עקבית בצורה נחרצת - לרגע אולי זו לא אני?
איך אמר המלט:"למה תלבישוני אדרת שאולה?"
ואני באדרת של מרואיינת.
טוב.
אז גם ההופעה לא מצליחה לשכך את הכעס.
ועוד סיבה להרגיש טוב... ההרצאה שנתתי היום הייתה נהדרת.
הוצגתי שמי שעוסקת בספרות וקולנוע - צחקתי אמרתי מקסימום שחקנית על במת הכתה.
מזמן לא אמרו תמשיכי גם שהסתיים זמן ההרצאה.
וגולת הכותרת - עברתי מסע חניכה ברכבת.
פעם ראשונה ברכבת ישראל.
למדתי שיעור, בסופו של תהליך היה נחמד.
והדבר שהכי משמח אותי אולי לא נעים להודות זה התגובות לשיר שפרסמתי.
אכן משודרג
והכי הכי אהבתי את המייל שקבלתי, מזל שאינני מפרשת מיילים יותר ממה שהם.
כן, אפשר לכתוב עליהם (על המיילים ועל תחושותי ועל פינת הפנטזיה)פרק מרומן.
מטורפת, אין בכך שום חדש.
כמה הייתי רוצה להיות אמיתית ולכתוב פרק מטופש!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
