"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

נסו לדמיין ילדים משחקים כדורגל ליד שער זה....

פעם שיחקו כאן 9 ילדים בני משפחה אחת מאושרת.

עד אותו יום נורא בו פלשו הנאצים אל  רחבי פולין.

סיפורו של השער הוא סיפור חייו של אבי, שגדל במחוז שלזיה בעיר

 על גבול גרמניה.

אביו היה פחח ואת השער הוא הקים כדי שהילדים יוכלו לשחק.

את השער צלמה בכורתי בטיול שורשים שערכה עם אבי.

 הם חזרו לעיירה,דפקו על דלת הבית בו גר אבי ומצאו את השכנה,

זקנה באה בימים שזהתה את אבי ושוחחה עמו על ימי ילדותם.

 השער הוא אותו שער שנבנה ..... השער שרד ואילו בני משפחתו של אבי

לא כולם שרדו.

מתוך 9 הילדים הם נותרו  ארבעה.

כל אחד וסיפור חייו שלו,  החיים והמתים.

את סיפור חייו של אבי הנצחתי בחוברת, ששמה כמובן "והשער עודנו עומד".

אני מודעת לציניות שבשם החוברת,  כי  לברזל  לא יכלו הגרמנים.

אבל גם אבי כנראה חוסם ועמד בכל מאורעות החיים כברזל מחושל.

והיום אני מסתכלת בהערצה על יכולת הההשרדות.

אינני בטוחה כי אני הייתי עומדת  במאורעות הימים מטריפי הדעת,

 שהם חוו.

אני נופלת בדברים קטנים יותר.

לא רוצה להלות אפילו קצה קצהו של בדל דעתי מחשבה בה הייתי נאלצת להתמודד עם

מטלה מן הסוג הנורא הזה.

לכן גם בשלהי יום השואה אני עדין  מוצאת את עצמי מהרהרת

בכל הקשור ביום זה.

ולא ראיתי אפילו משדר תיעודי אחד  העוסק בנושא, מן תהליך של הדחקה או הכחשה.

לאט לאט אני  מעכלת שהנה אנחנו בפתחו של יום הזכרון

כאב מסוג אחר.