"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

לאכול אצל לינה צריך הרבה אומץ.

אבל אנחנו אוהבים לאכול אצל לינה.

לינה נמצאת בתוך סימטאות העיר העתיקה.

אם אצטרך אי פעם להגיע לשם לבד - ספק אם אוכל לעשות זאת.

אבל אל דאגה כל סוחרי העיר העתיקה ישמחו לעזור,

תוך שהם מנסים לפתות לקנות משהו ממרכולתם.

לינה היא  קינוח.

אתמול לאחר טיול נפלא במנזרי מדבר יהודה, בעיקר במנזר חריטון

אליו טפסנו דרך שאריות פריחה ובדרך שמחשוף סלעי העתקי קרטון  יוצרים תצורות  מרהיבות,

החלטנו לקנח אצל לינה.

בטח כל אנשי - חומוס - הגורמה מגחכים.

ויש להם סיבה טובה. בשביל לאכול כמה פירורי חומוס בצלחת פלסטיק עם פיתה שהיא ספק קרה ספק

מוחזרה להגיע עד ללינה.בשביל מלפפון חמוץ שידע שעות טובות יותר או סלט עגבניות שנראה כמו הפרצוף שלי  ביום כביסה,אבל מסתבר שיש שמוכנים לשים נפשם בכפם ולהגיע עד הלום.

כשחרב סכנת מוות  מרחפת, למה סכנת מוות?

מתקפת בטן או צהבת בלתי נשלטת.

לו מישהו היה רואה את התנאים הסניטארים,  מריח את הריח,

אבל עובדה...  אנחנו חוזרים לשם

כמו מתגרים במזל.

ולמה לינה?

כי מאז שאבו שוקרי באבו גוש הפך מותג מסחרי, החומוס שלו פשוט מימי.

מאז שזנחנו את אבו שוקרי של רח' הגיא כי לא נעים שם

וכי אפשר לקבל את השבת מבלי מנה של חומוס?

להסניף מעט מצבעוניות סמטאות העיר העתיקה?

יש בכל אלה משהו המהפנט את הרגשות.

לינה אימת כל הנשים

היא הדרך הבטוחה להגיע אל לבו של אהובי.