"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

עת עמדה מול הכיור וקילפה את הפלפלים הקלויים גיחכה בינה לבין עצמה על הבדיחה הידועה על מעמדה של האישה: כך מתרחבת השקפת העולם שלה  בהביטה מן החלון החוצה. אבל היא אהבה את ריח הפלפלים ובעיקר את השקט שנסך בה הקילוף. לא כל כך אהבה את הכתמים שנותרו על ידיה ולא את הריח, אבל ידעה שלימון מוסיף המון גם במקרה הזה.

תוך כדי הקילוף בשקט המריח צריבת חצילים ופלפלים והרבה שום עלה הד קולו. זכרה את הדברים שסיפר לה, ניסה לסחוף אותה אל עולמו, שהיה כל כך זר, כל כך חדש ובעיקר מלא עוצמה. כן, היה  בו משהו מגרה.

קילפה פלפל ועוד אחד וזכרה איך פעם הוליד הקילוף גלד מעל רגשותיה ותחת זרם המים הקולחים נולדו השורות הבאות:

אָסַפְתִּי אוֹתָם אַל אַמְתַּחְתִּי

גְּבָרִים - כְּסֻכָּרִיּוֹת הַנֶּאֱסָפוֹת 

 בְּטֶקֶס הָעֲלִיָּה לַתּוֹרָה. 

 אָהַבְתִּי אֶת צִבְעוֹנִיוּתָם.

 פָּתַחְתִּי אֶת הָעֲטִיפָה בִּזְהִירוּת לִשְׁמֹר עַל הַשְּׁלֵמוּת,

 מָצַצְתִּי אוֹתָם עַד תֹּם,

 עַד כִּי מָלְאוּ כֹּל חַדְרֵי בִּטְנִי בִּמְתִיקוּתָם.

  רָקַדְתִּי אֶת רִיקוּד הַטָּרַנְטֵלָה.

 ההיזכרות בשורות הללו לא הפתיעו אותה, משום שבאחת חזרה לפַעם בה התחושה המוכרת כלפי יחסה אל הגברים. היא אהבה אותם. אהבה לפלרטט עמם. הם העירו בה משהו רדום.

לרגע עזבה את הכיור והלכה להציץ בראי. חשבה מה יש בה? האם עדין יש לה מה להציע? הרי בכל אחד  מהתיאורים הם דואגים לשנן ולהזכיר את החזה הזקור, את מחשוף הצוואר הברבורי. משום מה בציוריהם אין לאישה אף פעם קמט והיא תמיד לבושה בבגדים שהיא רוכשת בחנות לברבִּיוֹת, ואילו מבחינתה אפילו מידת

ה – 46  של zara הוא כבר חלום רחוק.

חזרה אל הכיור מנסה לפענח את סוד הקסם של האיש השרוט. מזמן למדה שהיא אוהבת אנשים מהזן הזה. הם מהווים תמונת ראי לחייה שלה. הם הכלי הסודי באמצעותו היא שומרת על שפיותה שלה, יוצרת מעין תהליך של השלכה.למדה לדעת שמסע  ההרפתקאות שלהם הוא הפנטזיה הבלתי מוגשמת שלה. זו הסיבה שהייתה מבקרת קבועה באתרים בהם הם סיפרו את סיפור חייהם. הנארטיב שלהם היה לה לעזֵר. הם תמללו את מה שהיא הזתה. והרי אישה פולניה לא  תהין לכתוב את מה שאמור להיחשף רק בין הסדינים.

זכרה את שיחתם, זכרה איך ניסה לדלות ממנה פרטים על מהות עולמה.  על המרחק בין החלום שהיא טווה לבין הפסע להגשמתו.

התפתלה במילים, לא רק משום שבתה הקטנה החלה להלך בינות השורות ובינות המשפטים, השיחה הקטועה

הייתה זרועה רמזי אמירות המשתמעות בכפל פנים. אהבה את חידודי הלשון את האמירה המשתמעת בריבוי פניה, דווקא התהליך הזה גירה אותה יותר מכל.

הכירה את סטייתה: מילים, מילים מילים. אלה תמיד החזירוה אל שגעונו של המלטואל שיגעונה שלה - חמדת המילים.

הרגישה מבַלבֶּלת, הרגישה מבולבלת. רצתה להיות מחוזרת כדי שגם היא תוכל לומר:"לעת בלותי הייתה לי עדנה", אבל מיד הבינה כמה פאתטי הדבר. בגילה אשרי אישה יושבת ספונה בדלת אמותיה.

לחצה על קליפת הפלפל בחוזקה, רוקנה את גרעיניו והבינה שמשהו בפעולה הזו מעורר בה משהו אירוטי. העור החלק של הפלפל, הדרך בה הוא מחליק בין אצבעותיה, הרטיבות  - כל אלה החזירו אותה אל מחוזות של מעשי אהבה.

לא היא אף פעם לא עשתה אהבה במטבח, זה שאיתה הינו מרובע, היא גם ידעה שזה לא יקרה, לכן זה נשאר כמשהו קסום שיקרה אבל רק בסרטים, או אצל איזה סופר שידע לקחת אותה לאותם מחוזות.

היא זכרה מעשה אהבה קסום, כן, כזה שחוזר בכל פעם שהיא רוצה להתגעגע, להציף את נשמה באוירה מלנכולית והרי ידעה שאינה יודעת לספר לכן כיווצה את החוויה. אבל עוצמת החוויה רק מתעצמת עם השנים.

צֵל הֲרֵי אֶדֹּם נָח עַל שֶׁקֶָט מֵי הַיָּם

אָמַרְתָּ לִי :"חֲמוּדָה"

חָמַדְתָּ אֶת גּוּפִי

מֵעָקֵב עַד אֲגוּדָל

יָצַרְתָּ אַדְווֹת.

עִקְבוֹת בֶּגֶד הַיָּם שָׁקְעוּ

עֵת גּוּפִי עָנָה בִּרְנָנָה

לְלַחַשׁ אֶצְבָּעוֹתֶיךָ

שֶׁעָרַם מִרְבְּצֵי מֶלַח

עַל חֶלְקַת בִּטְנִי,

צַפְתִּי

מְזַהָה עַנְנֵי עֶדְנָה

לֹא מבחינה בֵּין כְּחוֹל  יָם

לִכְחֹל שָׁמִַיִָּם.

יָם הַמָּוֶת – יָם חַיִּים.

התגעגעה למקום ולימים ההם. ועתה הופתעה  שהנה גופה עונה ברננה לעצם המחשבה, שאולי   יש עוד מיתר שיכול לנגן בלבה.

התחבטה והתחבטה.

סיימה לקלף את כל הפלפלים. תבלה אותם.  ניקתה את משטח העבודה, וידעה מה תשיב לזה שהזכיר לה, שחריפות טעמם של הפלפלים משתבח כשמוסיפים לו גם תבלינים אחרים.