"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

אמש הייתי בכנס מדהים, כנס  שהוקדש למחקר האיכותני.

בפנל על אודות השואה  הציגו  סופרים וחוקרים את   עמדתם כלפי הדרך בה יש  להתייחס לנושא כואב זה.

נאוה סמל היתה מדהימה וכן אמיר גוטפרטינד, המם אותי בדבריו פרופ' חיים מאור שבאופן כל כל חושפני תיאר 

תמונות מחייו.

וכל זה נרשם משום שבעקבות  הפנאל כתבתי את השיר הבא:

אהובת הקצין הגרמני

יושבת על כסא גלגלים בראש מורכן

שערה הלבן הסתור

נושא עדין יפי נעורים.

פעם דברה גרמנית בדיקציה ברורה

למרות שנולדה בפולין,

בחדרו של קצין המבצעים הגרמני

כתבה מכתבים

 דווחה למטה על מה שקורה

ובמחיר הידיעה ספקה 

צלחת מרק לקרובים.

כל יום התייצבה

ועשתה מלאכתה בשתיקה.

לא דברה

לא ספרה את שחוותה.

אז למה

אמא שלי

 קראה לה זונה?