"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

לו הייתי יושבת היום מול הפסיכולוג ברור לי על מה הייתי משיחה עמו.

נושא השיחה היה מוקדש לאותו נושא שאינני יכולה להיפטר ממנו העבר.

נו ומי כן יכול,  אף אחד. אלא שאנשים לומדים לחיות עמו ואני מתקשה.

אז איך מנהלים שיחה עם פסיכולוג?

האם אכתוב את השאלות שהיה שואל אותי, או שמא  הדיאלוג ביננו הוא דיאלוג חד צדדי,שהרי

ממילא רק אני מדברת?

טכניקה של כתיבה היא דבר מהותי בעיני. והרי כל כעסי ממוקדים בשל הנושא הזה.

אני סבורה שאני צריכה לעבור תהליך של גמילה.

אני קוראת ספר - סתם רומן ומחזיקה עפרון בידי.

רושמת משפטים חשובים, מחפש רעיון מנחה. לא מסוגלת להתמכר להנאת הקריאה.

אזל זה הרע במיעוטו, עדיין אינני יכולה להירגע מניתוח האישיות שעשה לי אוהב אורב

 בפורום הכתיבה.  ממש לא זהה ולו דפוס אישיות אחד, אבל הרהיב עוז ומילים,

ותפר לי אישיות דרמטית הרבה מעבר למה שהנני.  למען האמת  הוא מחק את אישיותי.

אני כועסת כי... כי אני סבורה שכל אדם לו היו מעליבים אותו היה כועס. אבל אני כועסת בעיקר על כך שהוא מחזיר אותי למקומות שמהם אני  רוצה לברוח.

אז אולי אני לא הגדולה במשוררות, לא הדגולה בכותבות,

לא מעניינת, לא מקורית. האם בקשתי פעם להיות כזו - ממש לא.

 תמיד ידעתי שאני  "סתם" אחת. ללא כל קווי אישיות  מיוחדים.  אם אני צריכה לסכם את עצמי במלה אחת הייתי אומרת בינונית.

אבל בזכות הבינוניות האפורה  הצלחתי לעשות עד היום את מה שעשיתי.

לא הרבה, אבל יותר מאשר סתם אדם ממוצע.

ומרות כל זאת אני חשה מן חוסר סיפוק.

על כך שיש בי תחושה של משהו החומק מידי. אני חושבת שהיטבתי להביע זאת  בשיר איתיקה.

בדרך לאיתיקה שמעתי הד קולך נושף בעורפי

קורא לי:

"הי, חכי אל תמהרי!

שקלי,

עוד דקה,

עשי בתבונה,

מציע עוד עצה

הישארי שקולה

מה בצע

להפר את רוע הגזירה".

בדרך לאיתיקה

אני צועדת עייפה,

שמוטת כתף

ורוחי נכאה,

יודעת, כי שם תחכה הישועה

מגייסת את המעט שנותר בתוכי,

אורך רוח,

בדל חיוך

וסיפור על מעשה שאירע.

בדרך לאיתיקה במסלול מלא חתחתים

פוגשת מעט מכרים

המנסים להניאני,

להציע שבילים ברורים.

אבל אני

צועדת על פי תהום אימתני

מחפשת מקום למדרך כף רגלי.

מתקרבת אל איתיקה,

שלאורך המסע הייתה עמי.

פעם סיימתי  את השיר  כך:

ככל שאקרב 

היא תרחק עד מאד!

כל היום מהדהד באזני המשפט  אורותיה של איתיקה מנצנצים

אך רגלי עיפות,וידי קצרה מגעת באור

יש משהו באיתיקה שמתעתע בי.

יום יום וכנראה שוב אצעד אל איתיקה. אבל כרגע החלום שלי כל כך מפוכח, אני כאן ועכשיו

אני מנסה להיות מסכה של עצמי.

משהו החי את חיי הרגע, מתמקד במה שצריך בלי לשאול שאלות.

 מודעת לכך שתחושה מלנכולית נסוכה  עלי.

יום ששי בערב עייפה  מרוטה לא מצליחה להירדם,

אז מה אני יכולה כבר לצפות מעצמי.

לכן פסיכולוג וירטואלי שלי, אל תנזוף בי

כמה יפה מצדך שאתה מקבל אותי כמו שאני

נטולת פוזות

צולעת רגשית

מדדה אל מחוזות אין להם חפץ בי ואילו אני כל כך כלה אליהם.

כעת חיה אשמרך

 מקווה שמחר אקום בבוקר עם תחושה חדשה ואז כהרף עין אוכל להסירך.