מִיהוּ  הָאַחֵר?

כְּשֶׁאַתָּה פָּסַקְתָּ אֶת פְּסוּקֶיךָ עַל אֲהוּבֶיךָ

אֲנִי פָּשַׂקְתִּי אֶת רַגְלַי

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת פְּסִיקָתוֹ שֶל מִי נְכוֹנָה

כָּל אֶחָד רָצָה לִהְיוֹת אַחֵר

לְהִתְחַבֵּר אֶל זוּלָת

כְּדֵי לְהִנָּתֵק מֵעַצְמוֹ

קָשֶׁה לְהָבִין שֶׁיֵּש עוֹלָם שֶׁאַתָּה שֻׁתָּף בּוֹ

אַך בָּהּ בָּעֵת גַּם לֹא שֻׁתָּף

מִלְחֶמֶת הַיּוֹם יוֹם מְבַקֶשֶּׁת לְהַכְנִיעַ

אֶת הַנֶּפֶש, אֶת הַגּוּף, אֶת הַצֹּרֶךְ

מִלְחֶמֶת הַיּוֹם יוֹם מַתְמִידָה

אַךְ אֵינָהּ מַצְלִיחָה בִּמְזִימָתָהּ

כֹּל עוֹד אַתָּה מַמְשִׁיךְ לִפְסֹק אֶת פְּסוּקֶיךָ  וַאֲנִי ....

זֹאת כְּדֵי שֶמַּשֶּׁהוּ יַחֲדֹר אֶל נִשְׁמוֹתֵינוּ

שיר זה  נכתב  בעקבות דיאלוג כואב שהיה לי עם חברתי על אודות נושא חופש הבחירה. זאת לאור  הודעתו של בנה שהוא "יוצא מן הארון".

לא קלה הייתה תגובתה של חברתי.

ה"שפיות" חזרה אליה רק בעקבות טרגדיה  משפחתית, שגרמה להבין  פורפורציות חיים מהן. 

שירי חושף את הדילמה העומדת  נוכח כל מי שנפגש עם ה"אחר".

אנחנו רואים ב"אחר" אובייקט, ולעיתים קרובות מתעלמים  ממי שהוא באמת.

 כל מצעד גאווה ולא משנה היכן הוא נערך  תל אביב - ירושלים או לוס אנג'לס

מכווץ את חדרי בטנה.

כן, אנחנו מדברות על כך.  בעיקר על הילד המוכשר ועל העובדה שהיא כנראה לא תזכה לראות נכדים ממנו.

אנחנו חוזרות ושואלות את השאלה הנוקבת: בחירתו של מי  נכונה, אולי צודקת?

שאלה  שברור לנו, כי אין עליה תשובה. 

נוכח מה שקורה בירושלים ברור לי, שמעשי החרדים הם מצעד אי הגאווה.