"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

היא נגשה אלי ונשקה לי.

נותרתי המומה.

נבוכה.

מבולבלת,

לא ידעתי איך להגיב.

הן אני לא רגילה להיות מנושקת.

פוסטים על נשיקה משאירים אותי אדישה.

וזהו נושא החביב על לא מעט מבין אלה שאני שוזפת עיני בכתיבתם.

כל הדרך ממירושלים לשפלה הרהרתי בנשיקה.

היא גרמה לי להוריד את הרגל מדוושת הגז.

אולי כדי להאריך את טעמה המתוק?

אולי כדי להפנים את המעשה?

אולי כדי להבין סוף סוף דברים שמעולם לא הבנתי.

כן, הייתי ראוייה לאותה נשיקה.

אני שמעולם לא ידעתי להכיל אהבה למדתי

שאולי בכל זאת יש מי שממטיר עלי אהבה, כי אני  עושה את הדברים באופן נכון.

שוב משוואה  של תן וקח  - לא ראוי!

אני תוהה ...  מה הייתי חושבת על אותה נשיקה לו ראש המושב היה גבר?