מנזר האחיות ציון חלש על עמק בית הכרם. הירוק של העמק כמעט וסמא את העיניים, אך הרחיב את הלב.

לא משנה מתי הגעת אל המקום, לפני הזריחה אחריה קיץ או חורף. הנוף תמיד ליטף את הנשמה.

אהבתי להגיע אל המקום. לעבור בשער הירוק הגדול. לשבת על  האבן  שבחצר ולהביט על העמק.

הפעם הגעתי את המקום  בשל שיר שנתקלתי בו.

משהו  בי היה סקרן, משהו חסר מנוח והייתי מוכרחה לפצח את חידת האישה  המסתתרת בשיר.  

מִרְיָמָה

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בְּעֵין כָּרֶם

שׁוֹכֶנֶת נֶצַח – מִרְיָמָה.

הַצְּלָב שֶׁמֵּעָלֶיהָ מֵעִיד

עַל מָה שֶׁהִנָּה

עַל מָה שֶׁחָוְתָה

עֵת נָתְנָה נִשְמָתָהּ

עֵת עָזְרָה וְטִפְּחָה

וְזָכְרָה

לוֹמַר כָּל בֹּקֶר תְּפִלָּה

לְהִצְטַלֵּב לְלֹא פַּחַד,

אַךְ מְלֵאַת יִרְאָה.

לְהַכִּיר לִשְׁמוֹ תּוֹדָה

שֶׁחָיָה חַיֵּי שַׁלְוָה

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת בְּעֵין כָּרֶם

בֵּינוֹת פְּרָחִים פּוֹרְחִים מִתַּחַת לַצְּלָב

מִרְיָמָה נוֹתְרָה כִּבְיוֹם הִוָּלְדָה

יְהוּדִיָּה.

המידע המועט שהיה בידי  כלל את הפרטים הבאים: בקצה המנזר קבורה מרימה, פעם הייתה יהודיה,

אבל בחרה להצטרף אל המקום הזה, משום שסברה שההארה חייבת ולבוא ולשנות את חייה.

הגעתי למקום כדי לנסות להרגיע את הנפש הדוויה. כבר מזמן גמלה בלבי ההחלטה שאבוא אל המקום הקסום הזה וארשום את המתחולל בנפשי בשקט. לי עצמי לא היה ברור מה יש לי כבר להציע לעולם, אבל סברתי שאווירת המקום תפעיל עלי את קסמיה, ואוכל להוציא אי אלו מילים תחת שבט עטי.

בחרתי להגיע בסוף החורף, כאשר המקום עדין עטור בשפעת פרחי חורף. מעולם לא הייתי ירושלמית, ובעיקר משום שאני יודעת שאני חסרת סיבולת  הצטיידתי במיטב  בגדי החורף, כן, קניתי לצורך העניין מחממי רגלים. אולי יותר משום שזכרתי את  אמרות השפר של אמי:"אם קר ברגלים קר בכל הגוף", תמיד בזתי   לכל האמירות הללו אבל כנראה שגם  בי פשטה הזקנה, ושמא מחת הסניליות  או מחת  הפחד למות מקור עשיתי את מה שעשיתי.

ברגע שנכנתי למנזר ראיתי אותה. לא יכולתי להתיק את עיני ממנה. היא לבשה את שמלת הנזירות האפורה, השביס לבן כסה את שערה, בגדי פרי נזירות. עיניה הירוקות הכו בי כברק. לרגע היה ברור לי, כי אני צריכה להחליף את מקום שהותי, כי כאן לא תכתב מלה.

עקבתי אחריה במבטי עד שנעלמה. גם בתוך שמלת פרחי הנזירות ניתן היה לראות בבירור את מתארקווי גופה, שלא היו מביישים שום דוגמית שער. חשתי כיצד משהו חם פושה בתוך לבבי. מרחיב ומכווץ משהו בהלמות המחשבה. 

שלא כמנהגי החלטתי להצטרף בערב לתפילה.

אינני מכירה את תפילתן של הנזירות, אבל זו הייתה הזדמנות ללמוד חדש משהו על אורותיהן. היא לא נכחה שם. השמתי פני כמי שאמונה על התפילה והמשכתי לקוות. הלכתי לישון וקול צלילי  שירתן של הנזירות  מפעים משהו חדש בלבי.

בשעת ארוחת הבוקר ראיתיה מגישה בהכנעה את האוכל, דרך הילוכה השקט רק  הסעיר את דמי. נגשתי אליה ובקשתי לשוחח עמה. סימנה לי שתאות ותחכה לי בספריה. בקושי הצלחתי ללגום  את הקפה, אבל העמדתי פני פוקר.

נפגשנו בספריה.  ניסתי לברר מה הניע אותה להיות פרח נזירות. היא החלה לספר לי את סיפור חייה. לאט לאט בלי משים גלשה ידי אל עבר כתפיה וחבקה אותה בחום. עיניה הירוקות היו מצועפות בספרה את סיפורה. לא חשנו איך חלף הזמן  והחלטנו להיפגש שוב לאחר תפילת ערבית.

בערב  חיכיתי לה ליד הספריה, אחר הצעתי שנשב על הספסל, כן אותו ספסל המשקיף אל הנוף המשגע. עתה לעת ליל כשהירח מאהיל עלינו וברקע נשמעים קולות הקרפדות הייתה זו חמדה מושלמת. היה קר. ישבנו קרובות זו לזו רגלינו התחכחו זו בזו, והיא לא השיגה את רגלה מרגלי.  נוח היה לי. היא המשיכה לספר את סיפורה וראיתי איך עיני מביטות בעיניה שזהרו  באורו

הבהיר של הירח. התקרבתי אליה כמעה. שפתי נגעו בשפתיה וחשתי, איך באותה שנייה כל העולם שֶלי. לא רציתי באותו רגע ולא כלום.חשתי ברתיעתה הקלילה, אולם היא לא נסוגה. שפתותינו השתרבבו ולא היינו צריכות לקרוא את הפרק על טעם גן העדן כי היינו שרויות בו.

חשתי, כי אני אינני יכולה להמשיך במעשה. התנצלתי והודעתי לה, כי אני הולכת להתקלח כדי להצטנן. חייכה חצי חיוך ושפתיה החושניות רק הותירו אותי מבולבלת עוד יותר. עליתי אל המקלחת שבקצה המסדרון שבוייה במחשבותי. מנסה לסדר את המילים  אותן התכוונתי לכתוב. מנסה להינתק ממראה העיניים הצולפות בנפשי ונכנסתי אל מתחת לזרם המים. נותנת לקילוח המים להצליף בחזקה על גבי עומדת כשפני אל הקיר, מדמה אותו לכותל תפילה.

לפתע חשתי איך זוג ידים מלטף את שדי.

לא הסתובבתי לא רציתי לקלקל את התחושה. שלחתי את ידי ואלו באו  אל חלקת הגוף חלק.

כל כך רציתי לראות את העיניים, אבל לא רציתי לקלקל את המראה.

בבוקר  כשעמדתי בחדר האוכל נגשה אלי הנזירה והושיטה לי שיר, כן כמו השיר שהביא אותי  אל המנזר.

פערתי זוג עיניים,  מדוע הביאה לי את השיר?  מהיכן  בכלל ידעה מהי מטרת בואי, אבל בד בבד היא  סננה  מבין שיניה את תוך  אוזני: בוגדת.

חשתי איך הסומק מציף את פני. לא הבנתי מדוע היא כועסת, האם בגדתי בעקרון דתי? ניחא אם הייתה מאשימה אותי בהסחת דעת? האם בגדתי בעיקרון אידיאולוגי? לא  הצלחתי להבין על מה יצא  קצפה?

הנחתי את מגש האוכל ויצאתי אל החצר. בקשתי להתנחם במראה העמק הנשקף מהספסל שהיה נטוע  מתחת לעץ העבות. ערפל כיסה את העמק.

התישבתי על הספסל והרכנתי את ראשי. ניסיתי לעשות סדר במחשבותי, לבחון ראשון ראשון ואחרון אחרון.  לאט לאט  הבנתי, כי כנראה נפלה כאן איזו אי הבנה ואני מוכרחה לפתור אותה.

חשתי רגל נצמדת אל ירכי. הנזירה הגיעה והתיישבה לידי.

לא ידעתי מה לומר לה.  אולם היא נטלה את מושכות השיחה לידיה והחלה לנדב לי פרטים על  המקום. המנזר  נבנה  על ידי אלפונס ראטיסבון והוא גר שם עד יום מותו בשנת 1884.  הוא נקבר בחצר המנזר. הביתן בו התגורר משמש כיום כמעין מוזיאון להנצחתו של מייסד המנזר.כיום, המקום כבר לא משמש בית יתומות כפי שהיה במקור. מתחם המנזר היום, משמש בית הארחה, שישראלים רבים באים לחוות בו נופש של סופשבוע או סתם חופשה של כמה ימים, באווירה של עולם אחר לחלוטין מזה הקיים בחוץ. והרי גם את אחת מהמבקרים הטיחה בי ספק בזעם ספק בעדנה.

היא הושיטה לי יד ולקחה אותי אל חלקת הקבר שלי  חומת האבן הגבוהה.

כאן הוסיפה, כי בחלקה הסמוכה לקברו של רטיסבון טמונים אנשים שונים, שלהם קשר קלוש למדי עם המנזר, ובכל זאת מסיבות שונות נקברו בבית קברות זה; רוב הטמונים בחלקה זו הם נזירים מ'בניין רטיסבון' שברחוב שמואל הנגיד. אלה נטמנו בתחילה בבית הבקרות הסמוך למנזרם, אולם בעקבות עבודות שיפוץ שנערכו שם הועברו עצמותיהם לעין כרם. התעצבתי אל לבי  כי הידע ההיסטורי שלי לוקה בחסר, ואולי זה לא הידע אלא  הסקרנות שלא זכתה להיות ענף מטופח.

ההפתעה ציפתה לי בחלקו הדרום-מזרחי של בית הקברות שם ישנן שלוש מצבות כתובות עברית השייכות למריון רייך, סוניה (סופיה) גרינברג ורינה גפטמן. שלוש נשים אלו היו יהודיות שהמירו את דתן ובאו לגור בארץ הקודש. הן חברו לקהילות נוצריות בעיר העתיקה בירושלים, וכשנפטרו נטמנו בעין כרם. הנזירה הוסיפה שלא פעם  מתווספות אבנים אל הקבר כמנהג היהודים, להדגיש כי מי שנולד יהודי לעולם לא יוכל לברוח מעובדה זו.

הוצאתי פנקס כדי להעתיק את השמות, ניסיתי להילחם בזכרוני הבוגד, אולם היא עצרה בעדי תופסת את ידי בחוזקה ושואלת אותי. מדוע בגדת בי אמש?

שוב חזרנו אל נקודת המוצא. לא ידעתי או לא הבנתי מה פשר הבגידה.  נשימתה הפכה מהירה והיא הפטירה בזעם: כן, ראיתי את הנזירה יוצאת  מן המקלחת שעה ששהית שם.

נשימתי נעתקה...

היא מיד הוסיפה: אל תסבירי! הפנתה  אלי את אחוריה וצעדה אל עבר הבית.

לא ניסיתי לעצור אותה.