"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

כל כך חיכיתי לפגישה.

קבענו להיפגש בככר טקסים בשעה שמונה וחצי.

נקודת מפגש מאד ברורה, טקסים היא ככר ענקית ענקית, לכן הוחלט שהפגישה תהיה ליד פסלו של אתא תורכ מיסד הרפובליקה (1923).

אהבתי את דרך פנייתו באינטרנט, כל כך אינטימית, כל כך קרובה כמו והיינו מיודעים מזה זמן רב.

הוא שלח תמונה סרוקה.

גבר נאה, לחיים בולטות, שיער  מלא.  הוא דאג לציין שלמרות ששערו נראה אדמוני ומלא במציאות אמר:

more salte than paper.

המטוס יצא  באיחור.

בשדה התעופה האחראית להעברות הושיבה אותנו על ספסל לה היה המון זמן. היא  היתה  בעבודה!

חיכתה לעוד זוג שלבסוף כלל לא הגיע.

הנסיעה התנהלה בעצלתים.

ממלון למלון, אמנם היה כף לראות את יפי איסטנבול לעת ערב. כל המסגדים מוארים  עבודת האבן דמויית הפיליגרן  רק  השתבחה באור. 

בתוכי בער משהו.

השעון, אויב הבלתי נשלט מיהר להתקדם, ואילו האוטובוס לא הדביק את קצב המחוגים.

קצב הלב שלי ניסה להדביק גם את השעה החסרה, למה אצלנו אי אפשר לעבור לשעון קיץ כמו באירופה?

בישראל התאימו את השעה רק למחרת בערב. מאוחר מדי.

אנטוני קבע שמונה ושלושים בככר.

נגיע או לא נגיע עמדה השאלה הגדולה באויר.

שאלנו את גברת מארגנת: "נו..?"

אמרה אולי.

ככר טקסים שמונה עשרים וחמש. אנחנו חולפים ליד הפסל.אולי ארד כאן? אבל מה יהא עם המזודה?

מחשבה מטופשת, כל כך אופיינית לאשה מחכה.

שמונה ושלושים בדיוק - מגיעים למלון .

עוזבת את האוטובוס במהירות.

מקבלת  מפתח.

זורקת את כל הכבודה בפתח החדר, מרוב לחץ לא מצילחה להפעיל את מתג החשמל.  כן, מכניסה את הכרטיס לחריץ, אבל אויש, הכל נגדי.

מתעטפת במעיל.

רצה לככר טקסים.

לאיש אין סוללרי, כך שגם אם ארצה לבקש שיחכה לא מציאותי. המירוץ כנגד השעון רק מחלץ קללה עסיסית מפי, מדוע בכלל המציאו שעון.

ואני כל כך רציתי לפגוש את אנטוני.

כל העת חלפה במוחי הסצינה מתוך הסרט הנפלא שלצערי אינני זוכרת את שמו .

(אשמח אם מישהו יספרק את האינפורמציה החסרה)

בסרט קובעים הגיבורים להיפגש בקצה המגדל. שניהם ממהרים להגיע, הגיבורה נפגעת על ידי מכונית.

היא הופכת נכה.

כעבור שנים הגיבור מגיע ופוגש בה, היא יושבת וואינה טורחת לקום ממקומה, על כתפיה אותו רדיד שהעניק לה וזה היה הסימן המוסכם ביניהם.

סופו של הסרט שהוא מגלה את נכותה.

לא רציתי להיות הגיבורה הנכה.

לכן נזהרתי. 

טקסים סואנת. צפופה באורות פלצות של עיר גדולה.הכל תזזיתי כמו לבי.

ריח ערמונים קלויים אופף את האויר. הקור מקפיא, אבל תמיד אפשר להתחכך בעגלת ערמונים.

התחושה הרגשית עוד יותר.

מקיפה את הככר.

מחפשת את דמותו של אנטוני. כל גבר טורקי נדמה כאנטוני, אבל לא. הוא נתן סימנים מזהיים.

מחפשת פליז כחול.

כל האחרים משופמים, ואני הרי שונאת שפם!

מסתכלת על השעון.... השעה תשע בערב!

אנגלים דייקנים גם אם הם קובעים פגישה בטקסים

הם לא מעניקים יותר מרבע שעה אקדמית!   

יקירתי,

הקשר בין המציאות לדמיון  לא מקרי.

אבל כמו כל יצירה זו רק יצירה והמציאות  היתה או לא הייתה  -  בעיני  היא  יקרה!