"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

בביתן 24 נִטְלָה ממנה זהותה,

רק מספר הוטבע באמתה.

לא יכלו לפגוע במה שהאל חנן אותה.

כשהמשקל נשל

על  מזרן העץ

קול עצמותיה נקש

חזה נותר זקוף

להזקיר

נשמתו של הצורר.

והוא לא בחל בה

הביט בעיניה הכחולות הצפות

לחש באזנה: "לו רק ארית היית?"

את הירח לךהייתי מוריד,

אבל עכשיו רק את קצה הרדיד.

זה רדיד פיסת בד שאשתו מאסה

אבל את כתיפיה הֵחֵם

עת לבה קפא,

כשידו בה נגעה.

היא נשקה לו בחום קפוא

והוא לא חש בקללה

שסננה מתוך ערוותה.

היא שמרה על יופיה.

קרן שמש הבליחה למחרת

מנצנצת הדמעה שלא השכילה

לרדת על קצה אפָהּ.

אותו אף סולד ארי למחצה

מראה רך של נערה תמה, פעם זהובת תלתלים

עתה היא בדרך

למעשנה.

וכל מעשה אותו הליל שסיפר בגאווהלחבריו

לא מנעו ממנה להיות מחוץ לרשימה.

הוא ידע

מחר תגיע אחותה הצעירה.

אמש שבתי מברלין.

עיר מדהימה, לא בכדי אני חוזרת אליה בכל פעם להסניף תרבות.

אני מודעת לשניות.

כן, בכל אשר אני פונה אני נושמת את הפינה היהודית.  גם הפעם  חזרתי לרציף 17, העינים היו יבשות. 

הקור המצמית נבע גם ממזג האויר שבקש להדגיש את  החוויה הקשה. 

מקום ריק ממבקרים, שולי העיר. צריך לטרוח במיוחד. שכונה יוקרתית טבולה בירק.  שקט אריסטוקרטי

המסביר גם את השתיקה האחרת.

אני חוזרת אל המקומות הכואבים כדי לנסות ולהבין, כדי שאוכל  לדמות לעצמי ולו לשניה אחת איך אני הייתי עומדת במקום ההוא.

ברור לי, שכנראה אני לא הייתי עומדת.