כן, כבר כתבתי על כך בעבר שבכל מוצאי שבת אני מוצאת את עצמי במן תחושת חשבון נפש.
בכל השבוע אני עסוקה, רצה כמעט ולא מוצאת לעצמי מנוחה
והנה באה שבת ואני מבקשת לעצמי קצת מרגוע
ואופס... קשת המטלות המרוכזת ביום אחד מאפילה על מה שאני עושה בכל מהלך השבוע.
אם יאיר לפיד אמר למנות מה אדם אמור לעשות עד גיל 30... לפעמים נדמה לי שאצלי הכל מתכנס ביום אחד...
תמיד ידעתי שבעייתי הגדולה היא הצורך להספיק.
מה מקור הרעה?
אני יודעת לזהות אותה.
אבל האם אני מסוגלת למתן אותה, או להסיט אותה למקום של רק עשיה חיובית?
אינני בטוחה בכך, יותר מכך אינני בטוחה שאני רוצה בכך.
למה בעצם אני כותבת.
לאחרונה חדלתי ללהג.
כמעט ולא כתבתי שורת שיר
לא כתבתי משהו רציני.
מן תחושה של סתמיות, אבל אולי אותה תחושה של סתמיות מעידה שסוף סוף קורה לי משהו שניתן להגדירו כחזרה אל השפיות.
אינני משועממת לרגע...
נו, טוב אף פעם אני לא!
תמיד ממציאה מטלות.
אולי גם אני צריכה להכריז כי אני סוגרת הבלוג ופורשת לחופשת מילוי מצברים,
אלא שממילא המעטים שפוקדים לא יתרגשו.
(משפט מטומטם!)
וכמו בימים קודרים היכן התחלתי ולאן הגעתי... התחלתי בתסמונת מוצ"ש
למעשה תחושת השקט והשלווה האופפים אותי היו יכולים להוות מתכון בטוח לריפוי הנפש אצל כל אדם שפוי,
אבל התזזית שבי אינה נותנת מנוח.
סך המטלות שיש לי לעשות עולה על גדותיו
להתחיל מפינוי מדיח
לשטוף את הרצפה לאחר שכל היום טפטפו עליה
לגהץ
לבדוק ערימה של מבחנים שעוד מעט תעלה עובש.
לנסות להקטין את ערימת הספרים המונחת על הרצפה. רק לשם השכלה כללית יש לי אולי 100 ספרים המונחים בערימה
אף אחד מהם אינו שלי.
מה עובר עלי?
לא יודעת?
אז מה אם הייתה חופשה, מי בכלל זוכר אותה. ואינני יכולה להתלונן שלא עשיתי חיים. (איסטנבול וברלין במהלך שבועים)
לעבוד? הס מלהזכיר הסטודנטים שובתים ואני סוף סוף מצליחה להדביק כמה פיגורים
אז איזה זכות יש לי להתלונן?
אז לכן כאן אני מצהירה שממחר אני חוזרת אל עצמי.
היום התרתי לעצמי ללקק גלידה ענקית, כי ממחר אני עוברת למצב של משטור קלוריות.
יש לי אתגר.
מופרעת שכמותי, מקווה שבבוקר אתאפס והפוסט ימחק!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
