"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

אנונימיות גלויה

דבר והיפוכו – אמנם כך!

בעידן הרשת כאשר הכל פרוץ  אף אחד לא נותן דעתו על כך ששום דבר לא נותר עלום או אנונימי.

גם אם יש לאנשים כוונות טובות הן נפרצות,  חוסר זהירות או שמא הסתמכות על פלאי הטכנולוגיה.  אבל מסתבר שזו כל כך מפגרת כל כך מכשילה אם לא משתמשים בה כהלכה.

ובמה דברים אמורים?

 שלחתי מאמר לקריאה. כמקובל, נאמר שמהמאמר ייקרא על ידי שני קוראים "עיוורים". עד כאן הכל טוב ויפה, אלא ששתי הקוראות ואני מדגישה קוראות, כי רק נשים יכולות לכתוב דברים כל כך מרושעים, משתלחים ושלעיתים אין קשר בין הביקורת ובין מה שנאמר במאמר.

טוב אבל ייאמר שאני מדבר ממרי לבי, כן, אני מדברת ממקום כואב.

לא בגלל פסילת המאמר אלא בשל העיקרון  שהחיסיון לא נשמר ואני מניחה שהוא לא נשמר באופן הדדי.

שתי הקוראות ש"זהותן  העיוורת" נחשפה, כי כתובת המייל שלהן מככבת בראש המסמך

אולי עיוורות למציאות. (תחושת בטן שלי – ואני מתירה לעצמי).

מה אני יכולה לצפות מקוראת המזוהה פוליטית עם עמדות מוגדרות (הרי ניתן לזהות לעיתים אנשים גם על פי בחירת מקום ההוראה שלהם, או מקום המגורים? לפעמים)? האם אני יכולה לצפות שתאהב דברים, שכתבתי והם אינם עולים בקנה אחד עם האידיאולוגיה שלה?

שוב, ממרי לבי, אבל

לעיתים אני תוהה אם הפוסל אינו פוסל במומו?

ופלורליזם, זו כבר סוגיה  משנית – לא בבית ספרינו!

יקירתי, לא יכולתי להישאר אדישה,

אולי  יאמרו לא לעניין - מסכימה!

לא לעניין, אבל הייתי מוכרחה לעשות  אוורור לפחות כדי שאחוש ישרה עם עצמי.