"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

מפקידה לפקידה אני חשה שיש בי צורך  להתערטל.

בדרך כלל אני מזהה את המניע למעשה המביש הזה,

בדרך כלל אני נותנת לזמן  לחלוף, ואני יודעת שעמו תחלוף גם הגחמה.

אני מניחה שאת הקוראים מעניין יצר המציצנות... מה כבר יש לחדש על עולמי,

אבל אני רוצה לנבור בסיבות שדוחפות אותי לערטל את נבכי נשמתי.

ברגעי בטלה אני נוהגת  לקרוא בלוגים. אינני נוטה להגיב,

אינני סבורה שיש לי איזה בשורה להביא לאותו כותב. וכבר למדתי שאני חשה שתגובותי מטומטמות,

לעיתים אינן מובנות,ואין לי כל צורך לתחרות את האריות.

אבל הקריאה מספקת לי חרך הצצה אל עולמות אחרים.

אני אוהבת  להביט בהתערטלותם של כותבים. אני מנסה להבין מה היה  הטריגר לדברים שכתבו

ובעיקר מה אני יכולה ללמוד על עצמי

מהמסע זוטא שכל אחד מן הכותבים עשה.

המסע הנפשי הנחשף כאןבין אם במודע ובין שלא  במודע  נושק  להרבה  מקומות בחיי.

ויש ואני חשה תחושת קטרזיס נפלא  בתום הקריאה.

אני מפליגה למחוזות ה"יש" או  ה"אין" בהתאמה, אני לומדת

כמה אני חלשה, חזקה, בעלת עוצמה, או לפעמים אני לומדת על עצמי כמה  אני חסרת בינה, או

שמא תובנתי רדודה (בעיקר נוכח  כל סיפורי הזימה).

אינני יודעת מה הקוראים יודעים עלי,

אבל אני יודעת מה אני יודעת  על עצמי,

איזה תעצומות נפש אני אוגרת כאן ועכשיו.

לא אינני זקוקה למחמאות

אינני זקוקה לעידוד

גם אם היו רגעים כאלה והם אכן הציפו בדוק של דמעות רגעים בחיי

היום למדתי להתבונן על הכל

לא תמיד בשלווה,

אבל בתבונה.

זקנתי במעט

יש יעדיפו את הפועל בגרתי במעט

אבל אני מוכנה להתבונן באופן מפוכח על  נזילות החיים

להתבונן על שבירותם

על  מה שהם מכילים ועוד יותר על  מה שאנחנו  מחמיצים.

מחמיצים משום שאנו נוטים להמקד בזוטות.

שוכחים לפרגן

 שוכחים לתת יד

 להגיד שאנחנו אוהבים.

לראות בזולת משהו מאיים

לא להבין את  מצוקותיו.

והיום ממקום של ראייה קצת שונה, אני מנסה לשכנע את עצמי שבניתי לעצמי כתונת חדשה

אולי השלווה הזו תראה ככתונת משוגעים

כי איך פתאם הפכתי עורי?

לא, לא הפכתי עורי אבל למדתי שיעור

שיעור מלשון  מידה,

זו השעה להיות"אני".

ללא צבעי מלחמה, ללא קול ענות חלושה.

המעט שיש לי עגל זהב הוא

ובשמחה אסגוד לו!