"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

לילה שקט...

מן שלווה סטואית שמזמן לא הכרתי.

ערמת המטלות אינה מעיקה.

את החשובות סיימתי את האחרות ערמתי ...

ההתרגשות לקראת יום ראשון ממלאה אותי, בוחרת  להדחיקה בשלב זה של השבת.

ירושלים של היום נסך בי תחושה שמימית.

מוזיאון היכל הספר - הרצאה נפלאה!

דגם  בית המקדש, שהועבר למתחם הזה  מדגיש את יופיה של העיר שהייתה,

והוא מתעצם נוכח מראות העיר הנשקפים מכל עבר.

ובכל  פעם ירושלים מפתיעה מחדש.

היום בקתי בכנסית הביקור, כמובן שהיא שווה ביקור. מצוייה במתחם עין כרם

כל העת  צקצקתי: "לו היינו באירופה.... היינו אומרים כמה יפה" ואכן יפה.

ישבנו בפתחה של הכנסיה ולגמנו מנות אויר הרים שיספיקו  לנו עד הטיול הבא!

בסך הכל בשבוע הבא!

אני אוהבת את ירושלים, כבר אמרתי יותר מפעם אחת כמעט מוכה בסינדרום ירושלים.

שני כמרים יצאו מתוך הכנסיה וצעדו להם אל עבר צאן מרעיתם, מישהו אמר מה שני  גברים עשו שם יחד?

כמובן שציצתי, "נו אפשר לכתוב על כך משהו נחמד".

ובתוך סיפורי ירושלים סיפרתי לאלה שצעדו עמי  את מה שנגע ללבי בשבוע האחרון.

סיפור אהבה, שאולי אהבה אין בו, כי זו אהבה שגוועה, אבל זה סיפור  שפרט משהו על מיתרי לבי

שבדרך כלל  לא חסרה בהם ציניות.

נדמה לי שספרתי את הסיפור ללא ציניות.

נדמה לי שספרתי את הסיפור מתוך איזה הבנה קתרטית,

הבנה שמסכמת את עצמה  במשפט:

"כן, בהחלט, גם את היית יכולה להיות שם"

דווקא מתוך הסיפור ההוא אני למדה על עצמי,  שאם לעיתים אני מגדירה את עצמי כת מזל

אני מבינה כי אני פועלת כדי שאהיה ראוייה  להכיל את המזל הזה.

אני מבינה כי אני משקיעה, גם אם לעיתים  נדמה לי שהכל הוא מתת שמים.

אני מבינה שאת הזוגיות שלי אני בונה בדי עמל.

 אתמול במסגרת צעדת הערב  ספרתי לאיש שלי את סיפור המכתב.

וכל כך אהבתי את תשובתו.

הוא  אמר לי שהוא מקנא באיש שיכול לתוב מכתב שכזה, כי הוא לא מסוגל להביע את עצמו במילים

ועוד במילים שיש בהן נימה של השתפכות.

הוא אהב את הדרך בה סיפרתי לו את הדברים,

את הרקע,

את מכלולו הנסיבות.

הוא הוסיף שלמעשה תפרתי סיפור חדש מן החמרים שלקטתי.

לרגע  ההליכה הכל כך שנואה הפכה נעימה.

זמן איכות.

ובין לבין הרצתי לו את  מסכת הדברים אותם אני אמורה להציג ביום ראשון.

הוא התחנן: "אנא, דברי בגובה העינים, ללא מילים גבוהות, בצורה ברורה, לאט".

אשתדל לעשות כן. מה גם שגיליתי שכמה חברים יבואו לשמוע אותי.

לעיתים אינני מבינה מדוע אני מזמינה לעצמי התרגשיות  שכאלה?

ניתן לקרוא לכך טעם החיים, ניתן לקרוא לכך צורך להוכיח את עצמי.

מה זה משנה איזה שם אתן לדברים?

העובדה היא עובדה - נתבקשתי נעתרתי!

ים של רגשות מציף אותי.

ערב רב של מילים.

ומילים כידוע הן לא אנקול להיתלות  בו!