מאז ומעולם אני זוכרת את עצמי עם קולמוס ביד.
תמיד אהבתי את הסופר המתואר בפתיחת היצירה תהיה לעגנון.
שם מדומה הסופר למי שהולך עם קולמוסו כמי שהולך עם כפית,
שמא יקרה אוכל בדרכו ותמיד יהא מוכן לקראת האוכל.
אלא שלימים הבנתי שהמילים הן האויב הגדול ביותר שלי.
הן מכניעות אותי.
אני מצוייה בקרב בלתי פוסק עמן, כיצד לערטל אותן, כיצד לקרבן אל לבי או לפעמים להרחיקן.
כשאינני כותבת רע לי, אבל כאשר אני מטביעה את עולמי במילים אני מצרה על כך,
כי תמיד המילים שעומדות מנגד היו יכולות להיות מיטביות,
ורק משום חושלת הדעת ורפיסות הרוח שבי אני בוחרת באלה הלא ראויות.
המילים שלי חיות על דרך ההשוואה. האם הן יפות, טובות, מועילות יותר מ....
וכאן אני מסוגלת למנות לעצמי קשת של כותבים. ברור שקשת זו מכניסה אותי לדכאון עמוק עוד יותר,
שהרי אני מבקשת לנכס לעצמי את תהילת העולם של זה העומד מולי.
וכבר אמרו חכמינו כי הקנאה מעבירה דעתו של אדם.
ולא פעם אני בוחנת, האם לא השתבשה דעתי עלי?
ואז באורח פלא אני בורחת אל סדרה חדשה של מילים.
מילים המנסות לסדר את ההוויה הרגעית, זו השוצפת, קוצפת, אבל מותירה אותי
נבוכה נוכח ההבנה כי המילה היא עקב אכילס שלי.
מה בדיוק אני מבקשת להשיג באמצעות המלה?
תהילת עולם.
שקט נפשי.
שיתוף מחשבה.
אם הדברים היו כל כך מובנים מאליהם הרי לא הייתי נתונה במרתון הפתלתל הזה של הלקאה על חטא ושל הלקאה על מקלדת.
ריצה אחר האצבעות המסרבות להישמע לקצב המילים הנורות ממוחי הקודח.
ושוב כמו חתול אחר זנבו אני מכירזה אולי הפעם אלם!
אלם מתוך הכרה, שהרי אין לי שום בשורה להביא לעולם.
אלם כי האומרים את הדברים הפשוטים באופן עמוק ממני.
אלם כי די להתחרות
אלם כי כל מילותי שחוקות.
אבל אני יודעת כי אעלם אם אאלם, ובזאת אינני רוצה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
