השבוע בקרתי בבית ספר בעיר שדה. לו הוא היה ממוקם בתל אביב הוא היה מסווג כצפונבוני.
בית ספר שהוציא משורותיו הרבה טייסים, אבל זכה גם ללא מעט כותרות בעיתונים בשל בעיות משמעת.
לא מאותן בעיות משמעת שוליות,אלא כאלה שהותירו מורות נכות.
אבל על מורות נכות מי כותב, את מי הן מעניינות.
ולמה בכלל נזכרתי?
כי מוספי השבת מציגים/חושפים סיפורי חיים על אנשים שבכלל לא מעניינים אותי.
והחדירה לפרטים היא כל כך עמוקה - כמעט עד זרא.
אבל כהרגלי בקודש אני בורחת מן הכותרת.
ומה קרה באותו שיעור שמכריח את אצבעותי לבטל את מנוחת השבת?
בוקר בכיתה ח'.
מרבית תלמידי הכתה רגועים. המורה, במקרה הנדון, סטודנטית להוראה או בלשון המקובלת כיום מתכשרת להוראה, פוצחת בשיעור.
הדלת נפתחת ולכיתה נכנס בחור. תלמיד כתה ח' שאותות הבגרות ניכרים בו.
הוא פונה אל עבר הטור הקיצוני אל עבר ספסל שיושב בו תלמיד אחר.
הילד האחר צנום מראה ממהר להושיט את ידו אל עבר המאחר שלו לא הייתי מתביישת הייתי מגדירה אותו בריון קשקשים!
בריוננו מושיט את ידו בחזרה, ואז הקטן ממהר לקום יוצא את דלת הכיתה וחוזר להביא לבריון הקשקשים כסא.
אני המומה!
המורה רואה ושותקת, כן שכחתי להזכיר שגם המורה הטבעית שוהה בכתה במקביל לסטודנטית.
אני מצפה שתורה לתלמיד המאחר לדאוג לכסאו, אולם הס!
הקטנציק יוצא לשרת את אדונו.
וכך כבר בכתה ח' אפשר לזהות את אבירי העולם התחתון, או שמא אדוני העולם העליון.
אם כך מה הפלא, שכאשר מנהלת בית הספר ראתה אותי בפעם הראשונה בחדר המורים היא נגשה אלי בבהילות לבבר מי אני.
היא הרי מכירה היטב את זן העיתונאים.
את אלה שפשפשו בקביי בית הספר והוציאו דיבתו רעה.
אבל באמת לאור מה שראיתי היום לא אתפלא אם מחר אותו בחור מגודל, שיש לו מעריצים גלויים הקמים לשרתו גם בלי שיצייץ, אותו בחור יתיר לעצמו לעשות מה שלבו חפץ.
ולאותה גברת מנהלת.... את לא רוצה עיתונאים בחלקת האלהוים הקטנה שלך, כנראה שצריך לערוך טיפול שורש בכל מיני כאלה שצריך
לטפל בהם בעודם קטנים.
לו הייתי עיתונאית, הייתי משתמשת בביוטי הנורא שנחשים יש לרצוץ את מוחם בעודם קטנים!
אבל אינני עיתונאית, גם אם פעם זה היה חלום ילדותי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
