אלוהים מלכתחילה התכוון שנצעד לעבר קנדה. והוא ידע למה.
אלא שמשה רבינו שהיה מגמגם נשאל על ידי הצועדים אנא פנינו מועדות,
והוא השיב בגמגומו: כנ... כנננען!
ומאז ועד היום אנחנו יושבים כאן.
הרבה פעמים אני תוהה על מהות הישראליות שלי.
הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי במרכזו של ויכוח האם זו המדינה עליה חלמו אבותי,
ועוד יותר חמור מה אני עתידה להשאיר לילדי.
לשמחתי הרבה, ילדי ציונים ממני.
אני הייתי בנוער האבוד הן לעומת זאת הלכו למועצה הציונית לנוער,
כן עליה כבר כתבתי וספרתי.
אני עוסקת בחינוך , למרות שלעיתים זה נשמע לי כמו בדיחה עצובה.
שתיהן הדירו רגלהן מהמקום הזה, כי באינטואיציה או שמא במודע הבינו שחינוך ומדינת ישראל אלה הם שני דברים שאינם מתחברים.
האם זה נשמע כתחילתו של פוסט נאצה.
לא!
האם אסב את הדברים רק לדברים יפים, חמים ודביקים כדי שזה יעמוד בסטנדרטים של טליק, לא.
הרי הוא ממילא מדלג!
אבל בכל זאת למה ישראל?
משום הבנאליות של המקרה.
הורי הגיעו לכאן לאחר השואה וכאן נולדתי.
השאלה הקשה מבחינתי היא האם אני אוהבת את מה שקורה סביבי?
ממש לא!
כידוע, אני קוטרית!
אני מלנכולית ונרגנת. והרי זה מרשם בדוק או נתוני התחלה לספר בגנותה של המדינה,
שהתגלגלנו אליה בטעות.
אם לא היה ריב אוגנדה, אולי היינו שם!
באופן הכרתי אני תמיד עושה הבחנה בין המדינה לבין אזרחיה.
זה אמנם מאד מלאכותי, אבל פעמים הרבה אני חושבת,
איך הייתה נראית המדינה לו כל באיה היו אכן מכבדים אמרות
שגורות כמו: אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך.
אבל נדמה לי שהמוטו של חיינו הוא עשה לחברך את מה ששנוא עליך,
כדי שגם הוא יצא וילמד ויתנהג כך.
שכחנו ששורש המילה נימוס הוא במלה הלאטינית חק.
לו היינו מנומסים היינו מכבדי חוק. לא היינו מכבדי חוק היינו מנומסים, אבל אנחנו
פוגענים, מרושעים, פורעי כל חוק אפשרי.
לא סלחנים לא ותרנים.
ואל תגידו לי בשעת צרה או מלחמה אחים. אותי זה מצחיק. אני לא רוצה מלחמה,
ואני לא רוצה כל כך הרבה אחים. נוח לי במשפחה המצומצמת, אבל אני רוצה משהו מהאיפוק השוויצרי, מהדיוק היקה, מהקור האנגלי.
אני רוצה כאן תרבות, שהיום אין לי ולו כלום אתה.
שוטר שדופק את האזרח,
שבוע ספר שבו ספרים יקרים מימים כתיקונם, מדינה שמפעילה את העיקרון הפיטרי ואז פרס הופך נשיא מדינה.
מורות שאמורות לחנך והן הכי עניות במדינה
ועוד כהנה וכהנה תחלואים
ומישהו מנסה לשכנע אותי שזו המדינה האולטימטיבית שלי.
לא, מעולם לא חייתי במקום אחר.
מעולם לא התנסתי בדפוס הטואליטרי של החיים בשויץ, או בקפדנות הייקית,
שהיתה כנראה משגעת אותי.
אני תמיד כאן!
יותר לרע מאשר לטוב.
אני מחייכת ביני לבין עצמי על החוצפה שקיימת בי להעז לכתוב את כל הדברים הללו.
פעם במהלך שיעור אמרתי שהישראליות משתקפת בסופר.
אישה המניחה את עגלת הקניות שלה ליד הקופות ורצה להמלא את החסר.
תעז להסיט את עגלתה ולתפוס את תורה.
הרי מיד קול הכרוכיה שבה גואה.
ועל הלשון העסיסית הס מלדבר.
כעבור כמה שנים פגשה אותי תלמידה ואמרה לי:
"אני לא מעיזה להגיע לקופות טרם אספתי את כל מרכולתי!"
אולי אם היינו מצליחים להנחיל לכולם את ההבנה שבהקפדה, בסדר, בכיבוד הזולת היינו נראים אחרת,
ואז אהבתי את המדינה הייתה גדלה עשרת מונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
