הבטחתי לך, והבטחות יש לקיים.
אינני יודעת מה לכתוב, יש לי תחושה כי נגמרו לי המילים.
בצורת.
אמנם מונסון במקום שבו שתולים רגשותי, אבל אני עיי חרבה.
בכל זאת היה מניע לכתיבה.
המניע שרה הקודמת.
בפוסט שלה היא מציגה תמונה שלו לא הייתי מתביישת הייתי מכנה תמונת ראי.
לא קל לאדם להודות בנקודות החלשות שלו, ובטח לא בפרהסיה.
היא הציפה בי מכלול של רגשות, של ימים שגם אני הייתי שם.
חשה תחושת כישלון.
חשה שכל העולם מרושע, לא מפרגן.
מפנה אצבע מאשימה כלפי האל על שהביא לעולם מן יצור גמלוני, מטומטם.
וכל זאת למה?
כי איזה מאן דהו סבר שהוא טוב ממני.
שניתנה לו הזכות לקטול את מה שכתבתי, נו טוב, אולי הותק והידע שלו רבים
אבל מתי ילמדו גם אנשי אקדמיה רמים לנסח את הערותיהם בלשון רכה?
הן גם מילים ממיתות!
היום ממקום אחר אני יכולה לומר, כן, גם אני הייתי שם אוני שמחה שאני לא!
היום אני יודעת להתמודד עם המורעלות שבביקורות,
פשוט קניתי שמן שימון גס יותר למרוח בו את עורי.
קל יותר לנהל את החיים ממרום ההצלחה
ואני מודה היום שאני ממש בתוך בועת הצלחה.
בתור פולניה טובה תמיד למדו אותי שאסור להיות מאושרים.
ההצלחה היא משהו מאד זמני אחריו תמיד תבוא הנפילה. ואני במסכת חיי אמצתי את הגישה הזו.
היום לאט לאט אני מנסה להשתחרר.
מצליחה מעט.
לאחרונה אינני כותבת. כבר מזמן אמרתי שאני נינוחה אינני זקוקה למילים כדי לבטא את זה.
העצב סוחט מילים.
השלוה מאפקת את עצמה.
וכן שמחה בשלווה שנקרתה בדרכי.
בימים אחרים הייתי מספרת... מתארת... מתפתלת בין הצורך לומר בלי להיחשף ובין הצורך לשתוק ובכל זאת לכתוב.
נהנית ממה שיש!
ואני בכלל נכנסתי לכאן כי הטחתי שאכתוב סיפור על אהבה.
לא, לא אהיה ביאליק ואומר מה זאת אהבה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
