אינני יודעת אבל אחת לתקופה יש משהו המחזיר אותי אל מקום הולדתי - המעברה.
קשה לי לומר שזוה החוויה המכוננת שלי חיי כי הייתי בת שלוש כשעזבנו אותה ועברנו לגור בשכונת הפועלים.
כן, זו השכונה שאבי גר בה עד היום, ומשום מה היא הפכה לאחד המקומות המבוקשים בעירה.
בשכונה הזו עוצב עולמי.
בשכונה הזו פיתחתי את ההבנה כלפי ה"אחר" במושג הכי אקדמי - פלספני, שכולם משתמשים בו.
בשכונה הזו כוננתי את מה שהנני ובעיקר את מה שאני לא!
אולי מיותר לומר , שזה מה שקורה לכל אדם: שהרי האדם הוא תבנית נוף מולדתו ( שטרנחובסקי).
ולמה אני בכל זאת חוזרת לשם... באופן פיסי אני חוזרת לשם כמעט יום יום, אבל המסע המטאפורי
הוא בעקבות שידור חוזר של הסרט על "אפליה מתקנת" שהיה אצל מני פאר.
אינני חסידת המושג אפלייה מתקנת.
ואלה דברים שכתבתי פעם:
כשהחזירו לי את כתב היד מההוצאה
אמרתי: "נו, אני סתם לא טובה"
רציתי לצעוק: " היי, אי אפשר, אני פולניה!".
כשהחזירו אלי את כתב היד מההוצאה
רציתי לומר להם בתחינה,
גם אני רוצה אפלייה מתקנת,
הרי נולדתי במעברה בין פרסים תימנים ומרוקאים
וכבר כמעט סִיגלתי את אורח חייהם,
אוכלת קוסקוס,מופלטה וקובה
ושאר מיני דברים צבועים בכתום,
תחליף לעוף המכובס הלבן
והגפילטע פיש המתוק עד זרא.
ולמדתי להתבכיין
ולמדתי להתחנן,
אבל אמרו:
"אנחנו רוצים
רק איכות".
והשלמתי.
ורק אחת זכרתי:
גם כשאמא שלי באה באנייה
ריססו אותה בדי.די.טי.
כי חשבו שהיא נגועה!
אבל ביושר – מי שנותר פגוע
זו אני,
שלא יכולה להטות אזני
לבכִיָה,
שאין עמה שום הצדקה!
אני מסתכל על הכתוב ויודעת, עד כמה המושג הזה לידתו בחטא.
אני לא אוהבת אפליה מתקנת.
אני צמחתי ממקום שצמחתי, כן, שם משכונת הפועלים,
ממקום שיכולתי להיות ענייה.
אבל אף פעם לא נתתי לעצמי להיות כזו.
עשיתי הכל כדי שאהיה אחרת.
עשירה בנכסי רוח בעיקר.
נכון ששנים חשתי מתוסכלת, חשתי דפוקה בעל נושא ועניין
לקח לי הרבה זמן להבין שמה שנצרב בזיכרון שלי היה מושג ה"מעברה".
ורק מי שלא נולד במעברה לא מבין את מהותו של המושג.
היום אני חשה מנצחת.
כתבתי בתוך בועת ניצחון, וגם אם זו תתפוצץ הרי רסיסי הניצחון הם שימלאו את החלל.
הדברים לא באו לי בקלות.
ההתמדה היא מלת המפתח לתהליך.
הרצון להוכיח כי אני שווה, סלק את כל ההתניות האחרות.
היום מהמקום שאני נמצאת בו אני יכולה להשקיף על העולם ולומר שההתמדה היתה כדאית.
היום יש בי יכולות להודות כי אסור לזלזל בבני עניים, כי מהם תצא תורה.היום יותר מתמיד אני מודעת
לחשיבותה של תורה.
אמנם בקלילות רבה אני יכולה לכתוב גם על תחושות אחרות שמצב זה נוסך בי,
אבל אני רוצה להיאחז במקום הזה של תחושת ההצלחה.
לא מתוך יהירות,
לא מתוך שחצנות
אלא מתוך התחושה שאת הדברים השגתי בעשר אצבעותי.
נכון שאני לא שוכחת לרגע את כל אלה שעזרו ותמכו
את אלה שסבלו אותי גם ברגעים הקשים,
אבל הם הבינו טוב ממני שהרגעים הללו הם זמן קצר שעובר וחולף
והעדנה שתצמח מכך תהא הרבה יותר עמוקה וארוכה.
וואו, למה כתבתי זאת?
לא קבלתי אתמול שום תואר,
לא סיימתי שום מטלה...
ההפך... יש עוד הרבה לפני!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
