מילותי בוכות בדממה,
צל הכלימה אופף כל אות.
חשה מהלכת בעולמות ריקים
לא מסוגלת לקרוא להם שם.
וגם אם שם יש להם,
למה אטמא שפתי
בהזכירי אותם.
ערוותי חשפו
ולא התבוששו,
ושום עלה גדול
לא יכסה
לא על דמי השפוך
ולא על הרעה שעשו,
בערטל את רוחי ביום שימוע*.
יום שימוע הוא היום בו הוזמנתי אל ההנהלה כדי לשמוע למה אני ראוייה להיות מפוטרת!
כשדפקתם את המסמר האחרון בארון המתים שלי
דאגתם להכות היטב בפטיש,
שמא דימיתים, שעוף החול הנני?
ואם אעלה מתוך החול?
הרי כנפי יהיו שבורות וחבוטות,
נוצותי מרוטות ודהויות,
וריח של אפר אבלות יאפוף את גופי.
אז הרף לכם!
אל תכו בחזקה!
מילותיכם
כמו שלושה פשעי דמשק
הִכּו בעצמי.
מחכה לבואו של הנביא
שיצא ויטיף
על סחי לבבכם
על אטם לבכם
ועל אזלת ידי...