"תנסה להתגבר על עצמך פה. לברוח זאת לא חוכמה. כל אחד יכול לברוח.אבל לא כל אדם יכול להתגבר על עצמו"

גם ארבעים ושלוש מעלות בצל לא הרתיעו אותי.

לא האבק, לא הכניסה לארץ זרה.

לא ההשכמה המוקדמת, לא הבדידות הרגשית.

לא שירו של אריק לביא שהדהד כל העת באזני..."הו, הסלע האדום"

והיה בו מעיין סדין אדום לכאן לא באים!

לא פחד מפני הזרות, האיום של פיגועי תירים... שוטרי תיריים

ושאר מיני הפחדות של כל מיני שניסו להניא אותי.

דווקא

הכרזתו של המקום לאחד משבעת פלאי תבל  החדשים הוסיפו לקסם, והוו טענה מכריעה כנגד כל הטענות

שנראו לי בטלות מול הדחף להגיע אל פטרה.

עשיתי מעשה....

ארזתי את עצמי...

עם עצמי....

ועם עוד חברות שגררתי עמדי (הן בטח מקללות אותי בסתר לבן)

ויצאנו למסע חד יומי.

העין אינה שבעה מהמראה הנגלה שם.

מחד גיסא מעשה הטבע... החול באלפי גווניו  האדומים

מאידך גיסא  המקדשים שבנו הנבטים.

לא אכביר  מילים...

שווה הגעה!!

והדבר הכי כיפי...

לאחר שהגרנו זיעהוהיה נדמה לרגע שאנחנו מחזירות את נשמתנו לבורא

הובלנו אחר כבוד לארוחת צהרים במלון שנקרא דרך המשי... (טוב, לא ארחיב על תחושת הבלבול שקבלתי

מסיפורים על דרך המלך, דרך הבשים ודרך המשי)

ארוחה נפלאה....סלט  ירדני קצוץ דק דק, טרי בריא

אבטיח  קר שכנראה  הצד המזרחי של השבר  מעצים את טעמו,

או אולי שילוב של אדם שבע מראות שאתה זקוק  לשבע  אחר כדי שיאזן אותו!